אני צריכה מישהו.
אני צריכה מישהו לחפור לו.
בשבועיים האחרונים התקרבתי ממש למישהו שעד עכשיו היינו סתם ידידים כאלה של 'היי מה נשמע' כזה והכל נחמד ופתאום התחלנו לדבר ועכשיו הוא טס ל-10 ימים...ופתאום לא יהיה אצל מי לדבר ועם מי לפרוק ולמי להתבכיין. כאילו...ברור שיהיה! אבל עד שאני נפתחת למישהו, עד שאני באמת אומרת מה יש לי, עד שאני באמת מדברת, זה נדיר.
קשה לי.
בתפקיד, קשה לי.
היום לא מצאנו מישהו עד 10 וחצי בערך. הפלאפון שלו נכבה והוא לא ענה בבית ובאמת שהתחלתי לפחד שקרה לו משהו.
כמובן שבסופו של דבר הוא פשוט לא התעורר...
אבל הלחץ הזה, הבייביסיטר הזה, הדאגה התמידית הזאת שיש לי גם בלי קשר ועכשיו עוד יותר, זה קשה.
אמרתי לו את זה בדיוק היום,
שהגעתי בתקופה הכי גרועה שיכולתי, שכל הדברים נופלים ביחד,
שהכל בא בבת אחת,
שקשה לי ועמוס לי ויותר מידי מאתגר.
אני יודעת שזה טוב וכיף ומלמד המון ויעזור לי בעתיד
אבל עכשיו? כרגע? כשאני חודשיים לתוך התפקיד? באמת???
אני חוזרת הביתה מותשת ובלי כח לעשות שום דבר.
כל יום אני אומרת לעצמי שהיום אני אזיז את עצמי ואעשה את הציור שהיה צריך להיות מוכן כבר לפני חודשיים אם לא יותר,
שהיום אני אקים את עצמי ואלך לשיעור ניסיון בזומבה,
ומה אני עושה במקום זה?
אני שוכבת בסלון מול הטלויזיה, אוכלת ארוחת ערב, נכנסת להתקלח ונכנסת למיטה לישון
וגם זאת סוגיה בפני עצמה כי לישון אני לא באמת ישנה לפחות לא טוב.
כבר יומיים עברו מאז יום שבת שדיברנו בוואטסאפ ואמרתי לך להמשיך הלאה, שאחרי כל הדיבורים שהיו בלילה לבן אני מפחדת עליך ולא רוצה לפגוע אז תמשיך הלאה.
ביומיים האלה נראית כמו זומבי.
אני לא מאמינה שזה בגללי, שאני גרמתי, או לפחות מקוו שזה לא בגללי.
אתה לא מרגיש טוב, אתה עובד אבל אתה מתבודד מהעולם ושם את האוזניות האלה של המטווחים כדי שיהיה לך שקט ואיתי...איתי אתה לא כל כך מדבר.
זה בעייתי בכל כך הרבה רובדים!
אני גם המפקדת שלך וצריכה לדעת מה הולך איתך
אני גם ידידה שלך, או לפחות הייתי ואתה חשוב לי ברמות אחרות
אני גם לא רוצה לאבד אותך. זה אחד הדברים הכי חשובים אני חושבת.
אוף אוף אוף!
למה הכל תמיד כל כך מסובך?
למה אני תמיד מסתבכת?
למה אני תמיד מתסבכת?
למה אני לא יכולה לצאת החוצה ופשוט לחייך ולהיות מרוצה מהחיים?
למה אני מחפשת את מה שפגום, את מה שרע?
למה אני אני למה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
