להחזיק חזק, לא להיות לבד,
כשמסביב הים סוער
בעולם מוזר רצינו רק לאמר
יש לכם חבר
זה בדיוק מה שפחדתי שיקרה, שיגיע הרגע הזה שהחברות תישבר, שאני אראה שפתאום מה שהיה קודם קצת פחות נחשב כי החלטתי משהו שהוא לא לענין, לא לטעמם, לא כמו שהם ציפו או רצו או קיווו.
כשכל אחד בא עם הבקשות שלו והסיבות שלו וההסברים למה אפשר ולמה צריך לתת לו את מה שהוא מבקש, ואיך זה הגיוני ולנסות להסתכל על הצד השני ולא להתחשבן, אני צריכה להסביר את הצד שלי ולמה אני צודקת. ובאמת שאם הייתי שוב בצד השני, של החיילת ולא של המפקדת, והיו אומרים לי את הדברים שאני אמרתי להם היום הייתי מבינה וכן, אני מאמינה שזה לא היה מוצא חן בעיני והייתי מתעצבנת ואולי אפילו מתמרמרת אבל עמוק בפנים הייתי יודעת שזה הגיוני מה שאומרים ושזה צודק אחרי הכל.
אז כן, אני בחרתי בדרך הזאת ולקחתי את הסיכון הזה אבל בתוך תוכי עמוק עמוק עמווווק בפנים קיוויתי שלא יגיע הרגע הזה, שאני ארגיש שהם כבר פחות חברים ממה שהיו לפני שיצאתי.
אז אני מנסה להחזיק חזק, אני ממש משתדלת לא להיות לבד כשהכל מסביב מתהפך וסוער ואני לא אומרת שאין לי תמיכה, שאין לי עזרה, במיוחד מהמפקד הקודם שלי שעוזר לי בטירוף! אבל אני לא מרגישה כאילו יש לי תמיכה חברית מהם, שיש לי תמיכה חברית בכללי. הרבה יגידו שאני לוקחת קשה ושזאת ההתחלה והתפקיד ואין מה לעשות, קורה, אבל אף אחד לא יזדהה ויגיד אני מבין אותך, זה קשה לחזור למצב הזה ומותר להישבר מזה קצת אבל לא לתת לזה להרוס אותך, תכנסי לזה לאט ובזהירות.
באחת השיחות בחפיפה המפקד שלי ואני דיברנו עם מרחק פיקודי ועניינים ושזה ממש קשה בהתחשב במצב הקיים והכל. אני אמרתי שאני כן חושבת שצריך מרחק מסויים אבל שאני בראש של כן להישאר חברה וזה. הדבר הראשון שהוא אמר לי זה שמזה אני יכולה לשכוח ושזה לא יקרה. לא אם אני רוצה להיות בשליטה על הדברים. ולצערי, כנראה שהוא צדק כי עובדה. מנסים למתוח לי פה את הגבולות, למשוך בחוטים, לסובב אותי. אני נראית מטומטמת? הם משחקים אותה לא מכירים את החוקים? נמאס מהמשחקים, זה מרגיש קצת מזלזל אפילו.
ו
אתה, אויש כמה שאני צריכה אותך.
לא צריכה שתדבר, לא צריכה שתנחם, לא צריכה שום דבר, צריכה רק שתהיה פה - פיזית, תחבק וזהו. באמת שלא יותר מזה. אל תגיד מילה, אל תוציא צליל, אל תעשה שום דבר רק תשב פה ותחבק אותי. אני יודעת שרצית שקט, אני יודעת שאתה לחוץ מהלימודים ושעובר עליך משהו שלא קשור אליי בכלל אבל אני גם צריכה אותך. באמת שגם היום הייתי קרובה לסוע אליך שוב.
לפני שעה בערך עברה מכונית מחוץ לחלון שלי בחדר וציפצפה (ככל הנראה למכונית אחרת בכביש) אני נשבעת ביקר לי שהאמנתי שזה אתה ושבאת לפה ושאתה מחכה בחוץ. ואז ירדתי רגע לקרקע והבנתי שלא. ושכן, אתה מסוגל לזה את זה אני יודעת אבל זה לא המצב, זה לא מה שקורה פה, זאת סתם מכונית שבמקרה מחוץ לחלון שלי שצופרת למישהו שכנראה חסם לה את הדרך.
אני לא רוצה להפריע לך, הלוואי והייתי יכולה להתעלם ממך לשבוע הזה שאתה רוצה אבל אני צריכה אותך, את התמיכה שלך, את החיבוק שלך, לשאוב ממך קצת כוחות.
הגעתי למצב שאני רוצה לחזור לבה"ד. שאני יודעת שיש את המקום הזה שלי שאני יושבת שם גם איתך וגם בלעדיך ולא משנה מה שעה, איזה יום או מה קרה אתה תבוא בשלב מסויים ותשב איתי עד שאני אעיף אותך או עד שאני אלך. ואתה תשב ואתה לא תוציא מילה ופשוט תהיה שם כדי שאני לא אהיה לבד. נטו בשביל זה. וזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. אותך רק פה, בלי כלום, לא צריכה שום דבר חוץ מחיבוק.
בקיצור, קשה לי. מאוד קשה לי.
אבל יהיה טוב. בסוף, יהיה טוב. בסוף.
לילה טוב
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
