אתמול ישבתי עם חברה וסיפרתי לה את כל הרומן המתוסבך שנכנסתי אליו.
'למה להיכנס לזה מלכתכילה אם את אומרת שגם ככה אין לזה עתיד?'
שאלה מעניינת אני חייבת לציין אבל בחיי שאין לי תשובה עליה.
התשובה שלי הייתה דיי מפגרת, זה כישרון כזה, אבל כשהיא אמרה לי להיזהר כדי שלא ישבר לי הלב אמרתי לה שזה קצת מאוחר מידי, שלא משנה אם זה יגצר עכשיו או אחר כך, נפלתי חזק.
עם כמה שכבר התייאשתי, שאפסו כוחותי, יש בי משהו שלא מוכן לוותר אני לא יודעת אם זה כדי להוכיח לעצמי משהו או להוכיח לו משהו או בגלל שזה פשוט צריך לקרות אבל זה פשוט ככה. לא מוכנה לוותר, לא מצליחה לוותר.
היום לא יכל להתחיל רע יותר.
אחרי ערב קצת מבאס כי חברה שלי לא הייתה כל כך במצב רוח הלכנו לישון בסביבות 1 ומשהו וישנצי על הפרצוף. כל מיני חלומות מוזרים לילה לא נחמד שכזה. קמתי בבוקר התארגנתי וגיליתי ששכחתי את החגורה בבית. לא תקני בעליל. מה עושים? הולכים בלי חגורה ומתפללים שלא יהיו מ"צדיקים. ואז הלכתי מהר מהר לתחנת אוטובוס ונשפך עליי תה. במזל רק על התיק ולא על המדים. ואז נזכרתי שאני בנאדפ מפגר ושעדיף שאני אסע על אזרחי, הרבה יותר בטוח! אז כמו מסכנה החלפתי בגדיםבאיזה חדר מדרגות נידח. בוקר מזעזע.
וככה מתחיל השבוע האחרון בקורס קצינים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
