מה אני אמורה לעשות כשהבנאדם שאני אוהבת הופל את עורו ומתייחס אליי כמו חרא?
שהוא קצת מקנא וקשה לו לראות אותי עם עוד בנים וסליחה באמת שאני לא שומרת נגיעה מי ישמע מה אני עושה.
למה אני נלחמת ככ?
מה דפוק בי שאני רודפת אחרי מי שלא מוכן להתפשר?
שנשבר ומוותר עליי כשאני אומרת לו ' בוא נילחם, ביחד.'
מה דפוק בי שאני דובקת תמיד בלא אפשרי? בזה בלי עתיד?
מה דפוק בי שאני נותנת לעצמי להיות כל כך פתטית?
לשלוח הודעות ולהתחנן ליחס, לקבל את השטות הזאת של 'אני לא מסוגל לגעת בך ולא יודע נתי זה יעבור לי' ולחכות כמו מפגרת.
מה דפוק בי?!
איך תמיד אני נדפקת בקטעים האלו?
עד שהכל היה מושלם, שהיו ימים טובים בלי בעיות, בלי הערות, בלי כלום פתאום הכל התהפך.
כשאני רואה אותך מסמס למישהי שנכון שאין בניכם כלופ ושהיא קטנה ובלה בלה בלה אבל אתה משבר איתה כל היום, כשאני רואה שבחצי שעה המסכנה שיש לנו ביחד כשגם ככה הצבת לי את הגבול של לא לגעת אצה מדבר איתה? אז אני לא בוכה לך על זה. אני לא אומרצ לך מילה. מסתכחת ובולעת את כל הדמעות והעצבים שיש לי בגוף ויש הרבה תאמין לי
לא מבינה למה אבל יש לי פשוט תחושה שזה שווה את זה....באמת שאני לא יודעת למה...
מפגרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
