פעם ראשונה שהצלחתי להגיד סטופ ולעצור את עצמי מלהדרדר למשהו שמרגיש כל כך נכון אבל הוא פשוט לא.
שעצרתי את עצמי לפני שהיה מאוחר מידי, שלא נתתי להגיע לגרוע מכל.
אז למה זה מרגיש ככה?
למה זה כואב כל כך?
למה זה חסר כל כך?
מה יש פי שמושך רק את אלו שאני לא באמת יכולה להיות איתם?
מה דפוק בי שאני מכניסה את עצמי לשטויות האלה מה?!
' לא תמיד הכל ככ פשוט...
- לא תמיד הכל כל כך מסובך...'
משפט חכם ששמעתי פעם ואני לא מסכימה איתו ככ כי הבעיה היא לא שהכל מסובך, הבעיה היא שאני מסבכת את הכל.
אני יכולה להגיד שברגע שמחליטים לשים ת'קאט הזה, להגיד סטופ. זה לא יכול לקרות, אז זה הרגע שהופך להיות הכי קשה, אז זה הרגע שיש לי צורך עז להתקרב, אז זה הרגע שבאלי לעשות הכל רק כדי שישימו לב אליי.
נמאס לי מעצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
