פעם אחרונה שמתייבשים בחוץ עם כל התיקים מסודרים בח' ומחכים למפקץ.
פעם אחרונה שעושים לנו תדריך יציאה.
פעפ אחרונה שיש מסדר בחדרים והכל צריך להיות מצוחצח.
פעם אחרונה ששמים כומתה על הראש רק כי אנחנו תחת כיפת השמים.
פעם אחרונה שרואים את כולם...
פעם אחרונה שהאוטובוס יוצא מהבהד לכיוון באר שבע כדי שניסע הביתה...
אני חושבת שאני לא מעכלת את העניין הזה, שלא נפגשים יותר, שזהו אין יותר פלוגה ד' ואין יותר צוות מירון או צוות 14 או חדר 430 או שעת תה בהפסקת צהורים או כל הפסקה אחרת, אין יותר את הבנות האהובות שלי וגם את הפחות אהובות...גם הבנים...פשוט אין יותר!
היום כשכולם ירדו מהאוטובוס הם היו ככ עסוקים בלרוץ לרכבת שנראה לי שחצי מהם לא שמו לב בכלל שלא נפגשים יותר.
אני לא יודעת איך ירגיש לי ביום ראשון לא לקום בבוקר ולסוע למחנה נתן, איך יהיה לא לראות את כל החברים שאני רגילה לראות אותם יום יום במשך חודשיים וחצי 24 שעות, אני לא יודעת איך יהיה לי.
אתמוך היה הטקס.
לא היה מרגש כמו שחשבתי שיהיה אבל כל הקטע של אחרי, של הגאווה של המשפחה, של החברים שבאים מהיחידה, של החוךצות המפגרות והמביכות שחברות שלי עשו לי הכל ביחד פשוט ריגש יותר מהצעידה על רחבת המסדרים.
פתאום להסתכל על כולם ולראות עוד משהו מנצנץ על הצווארון של המדים, משהו שמוסיף שאני לא רגילה לראות מול העיניים...
זה מוזר...
קיים בי פחד מסויים והוא דיי גדול שאני לא אצליח לשמור על קשר עם כל מי שאני רוצה.
כל כך הרבה אנשים דפתאום גיליתי, ממש בסוף הקורס, שלא יצא לי לדבר איתם לפני ועכשיו כשדיברתי זה כל כך לא מספיק...
אנשים שמסקרנים אותי, שחשוב לי לשמור איתם על קשר.
אומרים שאם רוצים משהו אז גורמים לו לקרות אבל אני לא בטוחה שזה יצא לפועל כי כדי לשמור על קשר מריך זמן וצריך שני אנשים. אני לא יודעת עד כמה יהי זמן כשכל אחד בהשלמה שלו ובלוז שלו ובחיים שלו ו...עצוב לי שיכול להיות שהקשר יתנתק או פשוט לא יתפתח כמו שאני רוצה ויותר מעצוב זה קצת מפחיד...
כל התהליך הזה ה כל כך ארוך וכל כך מלא רגשות ואני לא יודעת אם אנשים שלא חוו אותו איתי יוכלו להבין אותי...
אני וחרדת הנטישה שלי רק הצקתי לאנשים כל היום...אני מקווה שזה יעבוד...
ובנימה אופטימית זו יש לי חופש של שבוע שיש חי להספיק בו ככ הרבה!
אז אני מקווה להספיק :)
סוף שבוע נפלא לכולם!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
