סוף סוף הוא הגיע. השבוע הזה שחיכיתי לו מתחילת הקורס, זה שסוף סוף מדבר אלי ועל התפקיד שאני עולכת לעשות, בלי בלבולי שכל על שטח ועל עקרונות מלחמה וכאלה, פיקוד פשוטו כמשמעו, איך אנחנו רואים את עצמינו כמפקדים, מה הגישה שלנו...
חייבת להודות שבמקום לפתור לי דברים זה רק סיבך אותי וותר, רק התבלבלתי יותר, רק התערערתי יותר...
פתאום לחשוב באמת בשיא הרצינות על סיטואציה שבה אני באה לחברים שלי ומחלקת להם משימות, יושבת איתם לשיחות פתיחה, להיות מוכנה לציניות הזאת שתבוא כשאני אהיה קצינה ביחידה ולא חברת צוות...
אני מתה מפחד. זה הדבר העיקרי שיש לי בלב, בראש ובכל איבר בגוף בתקופה הזאת.
פחד ממה שיהיה,פחד שישנאו אותי, פחד שלא יקשיבו ולא יקחו אותי ברצינות...
פחד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
