"נפלא פה נפלא פה נפלא פה תבואו כל בוקר השמש עולה פה"
יש את הימים האלה שבא לי פשוט להישאר בבית,
שכל מה שאני רוצה זה לרבוץ במיטה או על הספה בסלון ופשוט...לנוח.
כולם יוצאים, כולם מבלים ונפגשים ולי בא קצת את השקט העצמי הזה, קצת את השלווה.
אני אומרת שאין לי כח לצאת כי אני רוצה ללכת לישון מוקדם ואז אני מוצאת את עצמי ב-12 בלילה עדיין ערה מול הטלויזיה בחוסר מעש, מנקה את עצמי מכל פעולה פיזית אפשרית ופשוט נחה.
זה כיף לי לפעמים כל המנוחה הזאת.
העדכון האחרון שלי היה מהשבת שחזרתי בה בהכנה.
מאז עבר כל כך הרבה!
עברו עוד שבועיים בהכנה, הייתה החתונה המושלמת של אחי, הספקנו לסיים את ההכנה ואפילו להיכנס לבה"ד 1, הספקתי לחזור שבת שעברה הביתה לשבת חתן עם נעלים גבוהות וזרקור מתחת לסיכת חייל והתרגשות וגאווה גדולה בלב, חזרתי לעוד שבוע בבה"ד וזהו אני שוב פה, בבית, עייפה מתמיד, מוקפת במשפחה שזה כיף ופשוט נחה.
היה לנו בראור סוף בהכנה שהלך לא משהו, הייתי צריכה לעשות בראור חוזר ובלי להאמין שיפרתי בדקה שלמה, בלי לשים לב עם חברים שתומכים ורצים איתנו שיפרנו כולנו (במקרה לגמריי כל הטכנולוגיות העצלניות חחח) שיפרנו בטירוף.
אני כבר לא זוכרת מה היה בשבועיים האלה! זה היה לפני חודש כמעט!
מה שאני זוכרת זה את המבחני סיכום שכולם פחדו מהם, את הלחץ והעצבים על התפקיד המפגר שהביאו לי בהכנה, קה"דית שזה קצינת הדרכה שתכלס זה אומר שהייתי שרת מפתחות...הייתי צריכה לדאוג למלא מלא דברים וזה היה דיי מעצבן ומעיק אני חיבת לציין, היו לנו כל מיני דברים כאלה שאמורים להכין אותנו לבה"ד 1 בקיצור היו הרבה דברים ואז הגיע יום שלישי המיוחל. השקמנו קום בסביבות3 וחצי התארגנו ופינינו את החדר, בדקנו שלא שכחנו כלום ובגשם מטורף רצנו עם מזוודות ותיקים לכיוון האוטובוסים, כל אחד עם 3 תיקים מינימום דוחפים ודוחסים הכל לתא המטען ועולים מהר מהר לאוטובוס, מתרגשים וחסרי סבלנות מוציאים חוברות וחורשים לקראת המבחנים שאליהם חיכינו כל החודש הזה, שאליהם התכוננו, שמהם פחדנו.
הגענו, חיכינו בערך שעה ומשהו בחוץ, הגיעו אוטובוסים מכל המקומות בארץ, מכל ההכנות ומכל החיילות, האוויר, הים, מודיעין, לוגיסטיקה ושלישות, כל הגילאים וכל הסוגים, פגשנו אנשים מהקורס וסתם אנשים שאנחנו מכירים, זה מדהים איך הצבא מפגיש אנשים. באמת שזה מטורף.
אחרי המון זמן עלינו מהר לאוטובוסים, כל המפקצים הסבירו לנו שמהרגע שנכנסים הכומתה לא יורדת מהראש, רחבת המסדרים היא מחוץ לתחום וצריך להרים ת'רגליים ולעשות מה שאומרים.
נכנסנו פנימה בהתרגשות, מחיאות כפיים רועמות ברגע שעוברים את הש"ג, יורדים מהאוטובוסים מהר ושוב כל אחד עם כמה תיקים ומזוודות וקיטבג ומה לא?! מתרכזים מהר ברחבה למסדר א' שזה הצגת כל הדברים שקיבלנו בבקום כדי לראות שלכולם יש הכל, ואז הרגע הגורלי. החלוקה לגדודים. ארז וברוש, ת"ש ופחות ת"ש לפי השמועות לפחות. חילקו את כל תקשוב בין שני הגדודים וזה דיי צבט בלב כי ידענו שבקושי יצא לנו להתראות...
בערב היו את המבחנים ויום אחרי הבראור. בחמישי הייתה שיחת 'כל מי שבאולם הזה עבר את כל המבחנים, מזל טוב אתם בפנים.' התרגשות גדולה, כל תקשוב עברו חוץ מ-2, כל החברות שלי עברו ואפשר לנשום קצת לרווחה.
שישי לפנות בוקר יוצאים למסע תגיות. אפוד עלינו, ג'ריקן, מ"'ק ואלונקה, הכל על הגב, צועדים 7 קילומטרים עם נשק והכל, עליות וירידות וחום וקור, הכל ביחד. יוצאים בחושך מוחלט וככל שמתקדמים ככה גם השמש עולה. סוף המסע במצפה רמון, עם נוף מטורף וזריחה מעלפת! הולכים עם הדגל ומרגישים גאווה, שמים תגיות עם פס לבן, מקבלים זרקור מתחת לסיכה ופשוט לא יכולים להפסיק לחייך. זהו. אנחנו צוערים בבה"ד 1. נכנסנו.
ישר אחרי המסע נסעתי הביתה לשבת חתן של אחי, למשפחה, לאוכל, להכל, היה כיף בבית. קצת לנוח...ביום שבת בוביזמר בשביל הנשמה וראשון על הבוקר חזרה לבסיס. הסופ"שים קצרים מידי כשחוזרים שו"שים...
האמת שהשבוע הזה עבר לי ממש מהר. עם כל המצב והפיגועים והקסאמים והכל לא היה יותר מידי שקט, כל הפסקה שיש מתקשרים הביתה לשאול אם הכל בסדר, נפל אחד ממש קרוב לבית שלי. זה היה מפחיד ביותר אני חייבת להודות. אבל הכל בסדר תודה לאל.
קצת נמאס שכל החדשות על זה, ואני דיי שמחה שאין לנו פלאפונים במהלך היום כי ככה שומעים פחות. טוב ולא טוב, עדין לא החלטתי מה יותר.
ראשון עבר בפנאן גם שאר השבוע, כל יום יש שיעור ועוד שיעור ועוד שיחה ועוד דיון, רב התכנים מועברים כמו למפקדים של כוחות בשטח שזה קצת מעצבן כי...אני, בתור אחת שהולכת להיות מפקדת של צוות פיתוח שעובד מול המחשב כל היום, מדברים איתי על תורות מלחמה ועל תכונות המפקד שצריך להנהיג את הכח שלו...כאילו...מה? אני מבינה שזה בית ספר לפיקוד אבל...תתאימו את התכנים קצת יותר למגמה שאתם מעבירים אותה! העניין מתחלק לנחשון, מעוז ולהב, כלומר מהכי ג'ובניקים עד הכי קרביים...קצת הגיון...ככה אני מוצאת את עצמי קצת על סף הרדמות...אבל לא נורא...נקווה שיהיה טוב...
לא רע לי, אבל עדיין לא הגעתי לשלב שכיף לי...נחמד לי...לא יותר מזה.
אני יודעת שזה רק השבוע הראשון ואני יודעת שזאת רק ההתחלה אבל באמת שההכנה הציבה לי רף נורא גבוה, גם מבחינת האנשים וגם מבחינת התכנים וגם מבחינת הכל...אני מקווה שזה ישתפר ויהיה יותר טוב...
יש עוד המון דברים שמצפים ומחכים לנו במהלך ה-9 שבועות הבאים. זה מדהים כמה מהר עוברים הימים וכמה מספיקים בכל יום...
בכל אופן חזרתי אתמול הביתה, לא הספקתי אפילו לנוח וקבעתי עם האנשים מהיחידה שלומדים פה במכללה שאני אקפוץ להגיד להם שלום, באמת שבאלי כבר לחזור, אני מרגישה שאני מפסידה כ"כ הרבה! זה לא כיף כל כך :(
חזרתי הביתה ואכלתי ונחתי וכאלה, לא היה לי כל כך חשק לצאת, אז בערב אכלנו בבית ופשוט ישבתי לראות טלויזיה, ככה סתם לבד כזה כי...כי ככה התחשק לי. לא היה לי כח לצאת.
אני לא יודעת אם זה בגלל החורף, שנותן את האווירה הזאת, או בגלל שאני מותשת מהחוסר שעות שינה או בגלל לא יודעת מה אבל...באלי פשוט להישאר בבית, לא לצאת יותר מידי, לנוח...בקיצור...לא ברור מה עובר עליי אב ליהיה טוב...
הפעם חוזר לבסיס לשבועיים נקווה שיעברו מהר ובשלום...וזהו נראה לי...חפרתי בעיקר...
שבועיים מוצלחים ומהנים לכולם!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
