מוזר.
ככה אני יכולה לתאר את השבועיים הכי אינטנסיביים שהיו לי בכל התקופה האחרונה!
התחלתי את ההכנה, הכנה לקצונה לכל מי שלא מעודכן, דיי ליומיות, דיי לחברים הכי טובים מהיחידה, דיי לאוכל של בית, דיי ללהיות צמודה לפלאפון כל היום, דיי לאינטרנט, דיי למדי א' היפים עם הדרגות והסיכות, דיי לשגרה.
נכנסים לתקופה חדשה, למסגרת חדשה, לדרך חדשה, לעתיד שכל כך פחדתי שיגיע ועכשיו, עכשיו הוא כבר כאן.
שבועיים עברו וכבר הספקתי להסתפח לבה"ד 7, להיקלט, לעשות בראור פתיחה, לעבור רעיונות אישיים עם המפק"צים, להכיר המון המון אנשים חדשים מכל התחומים ומכל הסוגים ומכל הארץ, להתנתק מהפלאפון, לעשות מד"ס כל יום, מטווחים אחרי למעלה מחצי שנה, מסע של 5 קילומטר ב-4 לפנות בוקר, לסגור שבת והפעם באמת, כמו בטירונות והכל, לקבל שוב נשק, לדחוס כמות מטורפת של חומר לראש תוך כמה שעות, לעשות קרוב ל-7 מבחנים, לעבור בראור אמצע, לנווט, להתעצבן, לשמוח, לצחוק, להישבר מעט אבל לא יותר מידי, להפתיע את עצמי, להתחבר, להיקשר, להתגעגע, להיות בלי תה יותר משבוע! יותר מידי דברים בתקופת זמן קצרה מידי.
שבועיים בלי בית שכמעט לא הרגשתי שעברו, מרב עייפות של לקום ב-5 לפנות בוקר, לפעמים קצת לפני, ללכת לישון בסביבות 11 וחצי בלילה וכל זה בלי שניה אחת של שקט או מנוחה, להיות תקועה בחדר עם עוד 7 בנות מדהימות אבל בלי דקה של פרטיות, לצאת החוצה לגשם כמו שאני אוהבת בלי שיהיה לי אכפת כי אני על מדי ב' ועל הז', יורד גשם וזה עושה לי שמח, להירדם בנסיעות, משהו שלא קורה לי אף פעם, להיות כמעט כל היום בלי מוזיקה, בלי עיתון, בלי שחור ופתור, בלי טלויזיה, למות מחום, לקפוא מקור, הכל ביחד.
אני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל לסכם את השבועיים האלה! אבל יש משהו אחד שנתפס לי ממש ממש חזק בראש מיום חמישי.
יצאנו לניווטים בדרום הארץ, לא משהו רציני, יותר בקטע לימודי והכנה לבה"ד 1 והכל.
בנסיעה ישבתי ליד חברה מהחדר ודיברנו קצת וזה ושמתי לב לכמה דברים, הראשון הוא שבקושי עברו שבועיים ואנחנו כבר חברות ממש טובות כולנו, יחסי אהבה ואחדות כאלה שלא רואים בכל מקום.
הדבר השני, שגרם לי לחשוב ולתהות ולנסות להבין בעצם למה, אני והחברה התחלנו לדבר והכל סתם כזה, לא משהו מיוחד, על החיים וזה. היא כל הזמן אומרת שהיא חרא ילדה ואתם יודעים, זה תמיד בא בנימה של הומור וצחוק אבל אני מכירה את זה, אני מכירה את זה מעצמי, החוסר אמונה עצמית הזאת, ישר כשזה התחיל להיות מעניין היא מיד נסוגה אחורה, אמרה שאנחנו לא מכירים אותה באמת ושבאזרחות היא כל כך לא כזאת, לא עושה צחוק מכל דבר, לא צינית ברמה כזאת, פשוט אחרת...
וחשבתי על זה, והבנתי שגם אני לא מתנהגת שם כמו שאני, אנשים לא מכירים אותי כמו שאני בבית, כמו שאני ביחידה, כמו שאני באמת.
זה קצת עצוב במובן מסויים.
כשתקעתי בה מבט חוקר כזה שמנסה באמת לראות פנימה על מה היא חושבת או מה כבר יש לה להסתיר היא שאלה בתמימות כזאת 'מה??' ואני אמרתי 'כלום' ולא יכולתי שלא לחייך כי זה מסקרן, מסקרן אותי לדעת מה יש לאנשים כבר להסתיר, מה יכול להיות כל כך נורא?!
אין לי כוונות לחטט, אין לי כוונות לסחוט מידע, אני לא רוצה לפלוש לפרטיות אבל אני מודה שמעניין אותי.
למה כל המגננות האלה?
מה יקרה אם ניפתח קצת יותר?
נכון, יראו את החולשות שלנו ואף אחד לא אוהב שיודעים מה החולשות שלו כי זה מסוכן, כי אפשר לנצל את זה, כי זה לא יעזור בשום דבר...
בקיצור, זה גרם לי לתהות על הרבה דברים.
אתמול חזרתי סוף סוף הביתה, אחרי שבועיים בלי בית הגעתי, אכלתי אוכל נורמאלי סוף סוף, נרדמתי לפאקינג 5 שעות למרות שהיו לי מלא מלא תוכניות ורציתי לדבר עם מלא מלא אנשים ופשוט לא יצא כי...נרדמתי.
בערב על האש עם המשפחה, סוף סוף בשר אמיתי! ואז יצאתי עם חברים, כמובן שכמו תמיד שום דבר לא נסגר והתברברנו עד איזה 12 בלילה וסיימנו את הערב כמו מסכנים בנאפיס בהרצליה אבל היה חביב...
השבת עוד ארוכה אבל כל כך קצרה, יש יותר מידי דברים להספיק ואין זמן בעליל!
אבל אני מקווה שאני אספיק הכל.
חסר לי.
כל כך חסר לי מישהו שיחכה לי פה,
חסר לי מישהו שבלילות הקרים אני אוכל לחבק,
שאני אוכל לחלום עליו,
שאני אוכל להרגיש אליו,
חסר לי מישהו שאני אוכל לבכות לו כשקשה, כי זה לא אותו דבר חברות ומשפחה לעומת מישהו ש...הוא הכל בשבילך,
חסר לי כל כך.
אני רואה את הבנות מנצלות כמעט כל דקה שיש בשעת ט"ש כדי לדבר עם החבר שלהן, אני גם רואה את כל הריבים והחוסר זמן ואיך זה הורס את הכל אבל עדיין...חסר לי אפילו זה.
שתהיה המשך שבת נפלאה לכולם :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
