מיום כיפור בערך הכל השתנה.
ריבים, סיכסוכים, פרצופים, עקיצות, פשוט שילוב של הכל ביחד.
כבר לא נהיה כיף לצאת, כאילו זה נחמד אבל...תמיד יש את המישו הזה שידפוק פרצוף ויעצבן.
אני יושבת באוטו באמצע ומרגישה כמו גננת בחיי.
זאת זורקת הערה, ההוא מתעלם, השני עושה פרצוף, שניים צוחקים על האחרים בניהם ואני יושבת ושותקת, כי מה כבר יש לי להגיד? אני לא רוצה להיכנס לשטויות האלה בכלל.
המטרה של היציאות האלה היא להנות ולעשות חיים ולבלות אבל אני? אני לא כל כך נהנת, אני מרגישה לא כל כך קשורה כ"כ הרבה פעמים.
אתם מכירים את זה שאתם יושבים עם חברים שלכם אבל בעצם מרגישים דיי לבד?
זה דיי עצוב שזה ככה אבל, אין לי מה לעשות בדבר כי זה פשוט ככה.
'אז מה חדש?', 'מה קורה?', 'איך בצבא?', 'נו, מה את מספרת?' הכל אותו הדבר כל פעם וכרגיל גם אין לי מה לחדש.
קצת עצוב לי, קצת מעצבן אותי, קצת לא כיף לי.
כאילו הכל נחמד אבל באמת שיכול להיות שהייתי נהנת יותר להישאר בבית, להיות עוד קצת עם המשפחה, לראות סידרה שאני אוהבת ופשוט ללכת לישון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
