פתאום אני מתחילה לעכל לאט לאט את העובדה שאני עוד שניה עוזבת.
היום היה לנו יום כיף בימית 2000, כל היחידה באה והיה ממש כיף! הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיה! היינו כולם ביחד, צחקנו, הטבענו, השתזפנו ובגלל שסוכות וכל העולם טס, יש כאלה שאמרו לי שלום בפעם האחרונה ל-7 חודשים הקרובים.
כשכולם אמרו לי 'מה שמלמוג לא נראה אותך יותר?!' (שמלמוג זה הכינוי שלי ^.^) ישר קפצתי בקול מייבב 'לאאאא מה פתאום!!! אני באה לטופס טיולים אחרי סוכות!!!' וכולי מתכווצת מבפנים רק מהמחשבה הזאת.
פתואם, כשהכל מתקרב אני כבר לא כל כך רוצה לעזוב!
זה מדהים עד כמה אנשים אמרו שאני ממש אחסר להם, זה נותן תחושה מדהימה שאני יודעת שאנשים יחכו שאני אחזור, השאלה אם אחרי שיעברו שבוע, שבועיים או חודש אם הם עדיין יחשבו אותו דבר?
מחר שבת אחרונה בבסיס, כבר מתכונן זימון לערב פרידה זמנית שאני אשלח מחר ואני ממש ממש מקווה שכולם יבואו!
אוף. כואב לי לחשוב על זה בכלל! אני לא רוצה לעזוב!!!
חברה ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש טובה שלי מהבסיס יצאה במחזור הקודם, היא עכשיו בהשלמה, רב התקופה הראשונה בקושי יצא לנו להיות בקשר, רק מאמצע בה"ד 1 ועד עכשיו הצלחנו יחסית לשמור על קשר וגם זה, לא היה פשוט בכלל, אני מפחדת לאבד אנשים בדרך, אני מפחדת שלא יצא לי לדבר עם אנשים שחשובים לי כי אין מה לעשות, זה חזרה לטירונות, זה שעות ת"ש וזה שבועות שטח וזה שיעורים ומטווחים וניווטים וכל מיני דברים אחרים שאי אפשר להיות בהם עם פלאפון.
זה 12/2, לסגור שבתות, לאכול אוכל צבאי, לשנן דברים שלא נוגעים אליי או אל העבודה שלי בכלל, זה התנסויות, זה אנשים חדשים לגמריי.
אני בטוחה שאני אהנה כן? אין לי ספק בכלל! אבל...הפחד הזה, הפחד להתנתק, לשנות את אורך החיים פתאום ב-180 מעלות ואפילו יותר, ללכת אל הלא נודע, למרות שרבים עברו את זה לפניי ויעברו גם אחריי וזה לא כזה נורא וזה רק כמה חודשים ובסוף אני חוזרת ליחידה זה עדיין מרגיש כאילו אני נפרדת, זה עדיין מרגיש מוזר, זה עדיין מרגיש...מפחיד. זאת באמת המילה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה.
זה קרוב מתמיד, מחר סוגרת שבת, חוזרת הביתה בראשון, שבוע וחצי חופש וזהו. זה נגמר.
זה הזוי, זה מטורף, זה לא נורמאלי!
*כנראה יהיו עוד המון המון פוסטים כאלה בימים הקרובים. על כמה קשה וכמה מפחיד וכמה מלחיץ. כי זאת התקופה, אין מה לעשות.*
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
