הדלת נפתחה וגיא עמד שם.

"היי" הוא אמר וחייך. עשיתי לו שלום עם היד וסימנתי לו לבוא לשבת על המיטה.

"תקשיבי, אני ממש מצטער" הוא אמר והסתכל לי בעיניים.

כל כך רציתי לבכות.

 "על מה?" לחשתי וניסיתי להחזיק את הדמעות.

"על הכל.. התייחסתי אלייך ממש כמו אל חרא" הוא אמר והדמעות שכל כך לחצו לרדת, ירדו.

הוא לא ראה שבכיתי, הוא הסתכל על הרצפה.

הוא הסתכל עליי, ראה את הדמעות, את העצב, את הכעס- הכל יחד.

הוא התקרב וחיבק אותי. לא חיבקתי אותו, לא הסתכלתי עליו.

הייתי כל כך עצבנית עליו, דחיתי אותו. הרחקתי אותו קצת ממני.

"זה לא ככה, אתה יודע?" אמרתי לו בכעס. "אתה מתעלם ממני המון זמן, אתה מתייחס אליי ממש מגעיל, בגללך כל מה שקרה בים קרה!" צעקתי.

יחד עם הכעס- הדמעות שהמשיכו לצאת- לאט לאט נרגעו.

"אני אוהב אותך" הוא אמר ונשברתי.

"גם אני אותך" השבתי ורציתי לחייך, אבל לא הצלחתי.

הוא התקרב ולאט לאט המבט הכעוס שלי נרפה. הוא התקרב אליי, קרוב- קרוב, ליטף אותי, ניגב את דמעותיי. כל כך רציתי שינשק אותי.

"התגעגעתי אלייך" לחשתי ועצמתי את עיניי. 

 הוא נישק אותי, עיניי העצומות החלו 'לטפטף' דמעות. צחקתי לשנייה, צחוק של בושה, של טיפשות- הוא הפסיק וראה את הדמעות.

 "מה קרה?" הוא שאל, תפס אותי וחיבק אותי. "התגעגעתי אלייך, מאוד. אל תעזוב אותי שוב בחיים... טוב?" אמרתי וחיבקתי אותו, חיבוק כל כך חזק, חם ואוהב. "מבטיח" הוא אמר "forever and ever".

הטלפון שלו צלצל.

 "הלו"- הוא ענה.

"נו בסדר.." אמר וניתק.

"אני צריך ללכת, זאת אמא שלי. הבטחתי לה שאני עוזר לה היום. נתראה מחר נכון?"

"כן" אמרתי.

הוא הסתובב ללכת, אך חזר אליי.

"שחכתי משהו"

"מה?" שאלתי והוא ישר נישק וחיבק אותי "להגיד שאני אוהב אותך" הוא לחש,

יצא מהחדר, והלך הביתה.

"בוקר- בוקר" ליאור אמרה והעירה אותי.

"מה את רוצה י'כאפות?" אמרתי ושתינו צחקנו.

"יש היום בית ספר! וכבר שבע, ואת לא לבושה ולא כלום. יאללה קומי" היא צעקה ולקחה לי את השמיכה.

התארגנתי מהר וליאור לקחה לי את התיק, תפסה בידי ומשכה אותי החוצה.

"יאללה בואי נרוץ" היא אמרה והתחלנו לרוץ.

הגענו לבית ספר מתנשפות ועייפות. נכנסנו לכיתה. היא הלכה לשבת במקום שלה, מקדימה, ואני למקומי, בפינה מאחורה, ליד גיא.

הוא ישב שם, דיבר עם חברים, לא ראה שנכנסתי.

הלכתי למקומי, התיישבתי ולקחתי לו את הכיסא.

"מי את? את מוכרת לי" הוא אמר לי וציחקק.

"לא יודעת, אולי זאת ש.." והמורה נכנסה וקטעה אותי.

"תלמידים לשבת" היא אמרה. "אני רוצה לדבר איתכם על נושא חשוב מאוד" והתחילה לדבר על נושאים שלא עניינו אותנו.

שילבנו ידיים ונשענתי עליו כל השיעור. מידי פעם הוא הגניב לי נשיקה למצח, או לראש, בלי שהמורה תראה.

"מה זה?" פתאום היא הסתכלה עלינו "זו לא ישיבה מכובדת. אני לא מוכנה שתהיו פה. לכו החוצה" היא צעקה ויצאנו. "בשמחה" גיא אמר לה "י'הורסת שמחות" וכולם התחילו לצחוק.

יצאנו והלכנו למקום ריק, ישבנו שם מחובקים ודיברנו.

"מה זה?" המנהלת ראתה אותנו והתחילה לצעוק עלינו.

שנינו, במזל, לא היינו עם חולצות אחידות אז אמרנו לה שאנחנו לא לומדים פה, היא האמינה משום מה והעיפה אותנו מבית הספר.

הלכנו לרכבת, ועלינו על הרכבת לת"א. ברכבת אני ישבתי ליד החלון, והוא בצד השני שלי.

נרדמתי ושמתי עליו את הראש.

'בום'. התעוררתי בבהלה, לא ראיתי ליידי את גיא ואז קיבלתי מכה בראש ואיבדתי את ההכרה.

אני קצת עסוקה בשבוע הקרוב, אז לפני שהלחץ מתחיל עשיתי מהר בבוקר את הפרק. ביום שישי או שבת, אני אחזיר תגובות לפרק הזה והקודם, אעדכן, אשנה עיצוב ואשים את הקבועים אז מי שעוד לא אמר שהוא רוצה, שיגיד, עד יום חמישי בערב שהוא רוצה להיות קבוע, ומי שרוצה שיביא לי קישורים לשים.