והדמעות שזלגו,והרטיבו את הלחיים,
והקול שבקע מהגרון,חתך את הדממה לשתיים.
הכאב כובש ומשתלט על כל איבר,
והשמחה בורחת לה,כאילו אין מחר.
אז מה אם מחר בבוקר יפציע יום חדש,
העצב עודנו קיים,וכוחי הולך ונחלש...
(אני כתבתי,נא לא להעתיק..)
אמש.
אמש היה לילה,שבו הסדין שלי ספג דמעות רבות.
עבר זמן רב מאז בכיתי כך בפעם האחרונה,המיוחד מהסיבות האלו.
הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את העול הזה יותר,והייתי חייבת לפרוק,גם אם זו פריקה זמנית.
זמן לא רב לפני כן,ישבתי עם מ',ה"אמא" במשפחה החדשה שלי.
שוחחנו על כול המצב שלי...על ה"חברה" שתקעה לי סכין בגב...
על הקושי הכלכלי שלי-שחסרים לי דברים שאני צריכה ושאין מי שיכלכל אותי,ולכן פניתי לביטוח לאומי כדי לקבל קצבת ילד נטוש.
כן,אני ילדה נטושה.
אמא שלי הייתה מרביצה לי ומתעללת-וכך עזבתי את הבית,והיא ויתרה עליי בקלות.
אבא שלי זורק עליי זין-לא איכפת לו ממני בכלל.
המשפחה הקודמת שלי זרקה אותי לאלף עזאזל.
אין לי אף אחד בעולם הזה,חוץמ-ב',שנאסר עלינו להיות בקשר (אני מאוד מקווה ומתפללת שזה רק לבינתיים).
למה אני קמה בבוקר?בשביל מה?
בשביל שה"חברות" שלי יתנהגו אליי מסריח?
בשביל שאני לא אקשיב בשיעורים?
בשביל שאני ארקוד רק היפ-הופ,כי נאסר עליי (זמנית) לרקוד ברייקדאנס?וגם ההיפ-הופ בקושי...
בשביל שאני ארגיש שמנה ומטומטמת?
אני קמה מברירת מחדל.או מזה שכוח ההשרדות והרצון להיות חזקים מכול דבר אחר.
או אולי כי הקדוש ברוך הוא מעניק לי יום נוסף.או אולי כדי לחייך מהבדיחות והפלוצים של ב'.או אולי...אולי זה היעוד שלי בחיים.אולי כול הסבל הזה הוא מעין קושי בדרך לחיים טובים יותר.הרבה יותר.
אני רוצה לחזור בזמן,ליסודי.
להגיע לביה"ס עם פיתה עם חומוס,ואיזה פרי בצד,ולא עם רבע פיתה יבשה,שאמא עשתה לי טובה שגם את זה היא נתנה לי.
אני רוצה לבוא לביה"ס עם בגדים נקיים,ולא עם בגדים מלוכלכים עם כתמים,
ואז שהילדים יסתכלו עליי בעין לא יפה ויצחקו.
אני רוצה לחזור הבייתה מביה"ס ולאכול ארוחת צהריים חמה,שניצל,אורז...
ולעשות ש"ב ברוגע,ולא לנסות לפתור תרגיל חילוק ארוך,כשאמא לא מפסיקה להתעצבן,לצעוק ולהרביץ לי כשאני מתבלבלת במספרים.
אני רוצה שתהיה לי האפשרות לישון כשאני שבעה,ולא ללכת לישון רעבה כי אמא לא מרשה לי לאכול.ושאם אני צמאה בלילה,אני אוכל לשתות מים מהמקרר ולא מים מהשירותים.
אני רוצה לחיות.
כי מאז נובמבר 91' אני מת מהלך.אני אשקר אם אומר שלא היו לי רגעי שמחה בחיים.היו.
אני אשקר אם אומר שאני לא סומכת על אף אחד.כי אני כן.
אני סומכת על ב'.ב'...הבנאדם הכי איכפתי,מבין,מעודד...הוא הסיבה לחיים שלי.
אין לי מושג מה יהיה הלאה.אבל אני נודרת-שלעולם,אבל לעולם,אני לא ארביץ לילדים שלי.
לעולם לא אתעלל בהם.
לעולם.
-מיטל-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
