סתם עוד בלוג סיפורים[:

יואו! יש לי רעיון לעוד סיפור!D:

הנה הפרק קריאה מהנה!

אה כן, הרגשתי מין צורך כזה להגיד בקשר לסיפור, שתהיה תפנית שאולי תשאיר אתכם טיפה עם פה פעור[:

[או שלפחות ככה אני מקווה]

יאללה להת'.

3>

פרק 19

השעה היתה 16:30 שאנון נשארה עוד עם טום עד שהוריה כבר התקשרו לשאול איפה היא. היא ראתה את כל השיחות שלא נענו, והיתה בהלם.

"בואי, אני אלווה אותך החוצה" אמר גוסטב בחיוך. שאנון לא ידעה מה להגיד אבל חייכה אליו בחזרה בכל זאת.

"אממ...תודה..." אמרה, טיפה מופתעת. טום הישיר אליו מבט עוין מעט אבל גם טיפה חושש. גוסטב ראה את זה, הוא הרים את אגודלו וקרץ לו כדי שלא ידאג, אבל טום רק דאג יותר. גוסטב היה נוהג לשאול הרבה שאלות.

"אז..מה איתך ועם טום?" שאל כשהתרחקו קצת. היא אהבה את הישריות הזאת.

"כל הכבוד על הישירות, חח מה כבר יכל להיות? אני בקושי מכירה אותו" היא צחקקה

"הבנתי..." חייכך גוסטב. הם הגיעו לכניסה. "טוב אז פה דרכינו מתפצלות"

"כנראה" חייכה אליו "תודה שליווית אותי עד לכניסה, זאת חתיכת דרך אתה יודע, שחלילה לא יקרה לי משהו, אולי אני אפצע או אשבור ציפורן" אמרה בצחוק

"חחח את נראית כמו מישהי חזקה, אני לא דואג" היא פתחה את הדלת הגדולה ובאה לצאת מהבניין

"אה כן" אמר לפתע, "אני גוסטב, דרך אגב, המתופף" אמר והושיט יד ללחיצה

"נעים לי מאוד, אני שאנון" היא חייכה אליו ויצאה.

 'תמיד ידעתי שלטום יש טעם טוב, אבל זה שיפור ענק' חשב גוסטב וחזר לאחרים. הם היו שקועים בשיחה עם דייוויד.  

"....ונצטרך לדחות את החזרות שלנו פלוס ההופעה בגלל ביל" אמר דייוויד, אך הוא הפסיק את המשפט כשגוסטב חזר. 

"אל תפסיקו בגללי.." מלמל גוסטב ועמד ליד טום.

"בכל מקרה" אמר דיוויד, מדגיש את שתי המילים האלה "ההופעה תידחה, אני לא יודע כמה זמן, פלאמינג אמר שביל צריך המון המון מנוחה, ואני בטוח שגם אתם, אז החלטתי שתקחו את הזמן הזה בתור חופש, מגיע לכם בנים." אמר בחיוך

"דייוויד!!" צעק גיאורג

"מה?!" נבהל

"קראת לנו הרגע בנים! לא בנות!" התלהב טום

"אה נכון, תודה שתיקנתם אותי" אמר בחיוך והלך משם.

"אז מה...חופש, יהיה לך הרבה זמן עם השאנון הזאת" חייך גוסטב אל טום.

"אוו שאנון? נייס" אמר גיאורג בקול מתגרה

"שני טמבלים..." אמר טום בחיוך

דייביס חזר הביתה, סרינה אחותו היתה בבית בדיוק.

"סיימת משמרת?" שאל בעייפות. היא לא ענתה. היא היתה שקועה במחשבות. "אל תמהרי לענות לי" אמר בציניות, "אני רואה שאת עדיין לא מדברת איתי הא?" אמר. הוא עלה לחדרו ולקח את הפלאפון. הוא ראה שם 2 שיחות שלא נענו והודעה אחת, אלה היו הוריו שהיו כעט בהונג-קונג לרגל עסקים. 'טוב שהם גם טורחים להתקשר הרבה..' חשב ברוגז. הוא פתח את ההודעה, היא היתה מג'ייס, הוא החל לקרוא אותה, בהודעה היה כתוב 'היום הולדת של שאנון עוד יומיים, העניין הוא, שאין זמן עוד יומיים להכין את זה כי אני וסטפאן לא נהיה. היום ב 8 אצלי, ההורים יוצאים, הודעתי לקרלה כבר, היא לא ענתה לי, תודיע להולדן, שיביא את החבר הזה שלו מגרמניה, שאנון דלוקה עליו, היידן אמר לי. אני חושב שזה יהיה רעיון טוב. שלחתי הודעה דומה לקרלה, אמרתי לה פחות או יותר אותו דבר אבל אני רוצה שתודיע גם לכל האחרים ליתר ביטחון.וכן זה כולל את לוטי,אין מה לעשות, אני היחידי ששונא אותה כנראה. תעסיק את שאנון איכשהו, לא משנה איך תגיד לה אפילו שמשהו לא בסדר איתי, צריך משהו שישכנע אותה כי היא לא תרצה לבוא בגלל סטפאן. כמה שזה גמעיל לעשות את זה, זה סך הכל טובתה, וגם חשוב לי ששני אלה ישלימו. טוב אני לא אחפור הרבה, תהיו שם ב8. מקווה לראות אותך היום, ג'ייס.'

'תחמן אתה ג'ייס' חשב. הוא חייג את המספר של שאנון

"הלו?" נשמע קול עייף מהקו השני, זאת היתה היא.

"שאנון? זה דייב!" אמר

"אה, מה קורה חמוד?" אמרה, קצת יותר ערנית ברגע שהזדהה.

"הערתי אותך?" שאל בדאגה

"לא משהו רציני, מה נשמע?"

"אממ..איתי הכל בסדר.." אמר, ספק נשמע בקולו,

"קרה משהו?"

"לי לא, אבל ג'ייס כרגע שלח לי הודעה טיפה מדאיגה" אמר. מנסה כמה שיותר לעשות את זה משכנע.

"משהו עם ג'ייס וסטפאן..." אמר. הוא המציא לה משהו על המקום מקווה להיות משכנע.

"א..אתה חושב שזה קשור איכשהו אליי ואל סטפאן?" היא שברה את השתיקה. בקולה היה חשש רציני והיה אפשר לשמוע זאת בבירור.

"אני לא יודע, מה שאני כן יודע הוא, ששניהם הם חברים טובים שלנו, וחשוב שנבוא היום...ככה אני חושב לפחות"

אמר בטון רציני.

"אני מסכימה איתך..אבל..." היא התחילה לדבר אבל דייב קטע אותה

"אבל כלום. תראי, אני מודע למצב שלך, תאמיני לי, אני מבין שאת לא רוצה לראות אותו, או לדבר איתו, אבל קרה משהו, האסמס הזה מאוד מדאיג אותי. אני מבקש ממך לבוא. אם לא בישביל סטפאן אז בישבילי ובישביל ג'ייס" אמר. היא שתקה.

"אני יודע שזה קשה לך, אבל עכשיו בלי קשר, את לא יכולה לברוח ממנו כל החיים שלך, את יודעת כמה פעמים הוא ניסה להשיג אותך ולהתנצל? אני מבין אותך, באמת, מה שהוא עשה לא בא בחשבון, אבל את לא יכולה להתחמק מזה, והמעט שאת יכולה לעשות, זה לפחות לבוא, להתמודד איתו, לא לברוח ממנו." סיים. דייביס בהתחלה חשב שהיא תנתק לו, או תתחיל לבכות לו בשפופרת על המילים הקשות שכרגע אמר לה, אבל הוא טעה,

"אתה צודק" אמרה בעצב אחרי עוד שתיקה קצרה "אני לא יכולה לברוח מהבעיות שלי, ובאמת סיננתי אותו כל הימים האלה, אולי כדאי שאני כבר אתפוס אותו לשיחה וזהו" היא מילמלה

"אני שמח שזאת ההחלטה שלך, אז נראה אותך היום ב8?"

"כן, אני אבוא" אמרה, אבל ספק רב עדיין נשמע בקולה

"אה כן, לפני שאני אשכח" מיהר דייביס להגיד

"מה?"

"מזל טוב!" קרא בשמחה לתוך השפופרת

"חחח תגיד לי את זה רק עוד יומיים" היא צחקה

"אל תדאגי אני אגיד.."

הם אמרו שלום וניתקו. 'הנה, היום הגדול הגיע, דייב צודק, אני לא יכולה להמשיך לברוח ממנו. לא משנה מה הוא עשה'. חשבה שאנון בעצב

קרלה התעוררה, היא לא העזה לענות להודעה שג'ייס שלח לה. לא היתה לה סיבה מובנת. היא כעסה עליו, היא ידעה שאין סיכוי שהוא יתעניין בה, היא התאכזבה, ברגע שהיא ראתה שההודעה ממנו כבר היו לה תקוות מסוימות. אבל כמו תמיד, היא רק התאכזבה. היא החליטה בכל זאת ללכת בערב. כמה שהיא כעסה עליו, היא אהבה אותו כל כך. היא שנאה אותו על האדישות שלו, אבל התאהבה באופיו ויפיו. 'אויש, ממתי אני כזאת תינוקת? אני אלך, אני לא פחדנית,  בישביל שאנון.' חשבה.

הולדן קם ממיטתו, שטוף זיעה, רועד וחיוור הוא קם והכין לעצמו קפה. הוא ירד למטה, הוריו שוב לא היו בבית. הוא הרתיח את המים, ובידיים רועדות שם כפית קפה ו3 כפיות סוכר בתוך הכוס. המים רתחו והרעש של הקומקום הקפיץ אותו. משהו בחדר הפחיד אותו, רדף אותו משום מה.הוא הרגיש מאוים, לא שקט, כאילו מסתכלים עליו, בוהים בו, בוחנים אותו מכל כיוון אפשרי. ההרגשה הזאת הכבידה עליו, הוא הרגיש לכוד. משהו לא כשורה, משהו בחדר הזה לא בסדר. צמרמורת עזה וקפואה עברה בעורפו. בידיים רועדות, הוא בא להרים את הקומקום עם המים הרותחים, אבל ברגע שהחזיק אותו משקל הקומקום היה משום מה חזק ממנו, כאילו שקל כמה טונים טובים, והקומקום נפל על הריצפה כשכל המים נשפכים. הולדן התסכל על הקומקום באימה. 'אני מתחרפן' חשב. כל גופו רעד כל כך עד שבקושי היה יכל לעמוד, החדר הסתחרר לו. הוא הלך לסלון, התיישב על הספה והחל לבכות. הוא הפחד כירסם בו. הוא היה פרנואיד.

"ת...תעזב..ב..ב..בי א...א...אות..ת..ת...י" הוא אמר חלושות, מרוד הבכי והרעד הוא בקושי היה יכל לדבר.

לפתע הטלוויזיה נדלקה על ערוץ אמ.טי.וי והיה את השיר קומפליקייטד של אבריל לאבין. הטלוויזיה נדלקה בדיוק על השורה

“no, no, no…”

[יעני "לא, לא,לא" למי שלא הבין, אני אשים את השיר בסוף הפוסט כדי שתבינו על מה אני מדברת]

"שיט!!" הוא זעק. הצמרמורת לא עזבה אותו. הוא התלבש מהר ויצא מביתו בסערה, עיניים אדומות מדמעות, וחרטה עמוקה בעיניו, ברגע שיצא מביתו, הצמרמורת עזבה אותו.

הוא רץ. לא יודע לאן, לאן שרגליו ירצו לקחת אותו, רק לברוח, לא משנה ממה. פשוט לברוח. זה לא עזב אותו. זה רדף אותו. הוא רץ ורץ. לא עוצר לשנייה. לא מעיז. אפילו להסתכל אחורה הוא פחד.

הוא הגיע לבית של שאנון. הוא צילצל בפעמון. לא היתה תשובה. הוא התחיל לדפוק בדלת באגרסיביות, פוחד שאם הוא ישאר עוד קצת זמן בחוץ משהו רע יקרה.

לאחר כמה רגעים הוא שמע מישהו יורד במדרגות וצועק "רגע, קצת סבלנות בן אדם..מי שלא תהיה, אני באה"

זה היה קולה של שאנון. הוא זיהה אותו תמיד. היא פתחה את הדלת; שיערה השטני והחלק היה רטוב ואסוף בצמה, היא לבשה חולצה גזורה בצבע ורוד ומתחתיה טופ חום, ומכנס טייטס צמוד בצבע חום גם כן שהתאים לטופ. היא הסתכלה על הולדן ובבת אחת היא הלבינה.

"הולדן!!!!! מה קרה?!?!?!?!?! אתה נראה כמו גוויה!!!" היא אמרה בבהלה

"א...אני..." הוא התחיל להגיד אבל אז עיניו התגלגלו כלפי מעלה והוא התמוטט.

"הולדן!!!!!" שאנון צרחה, היא הכניסה אותו פנימה והשכיבה אותו על הספה. היא שמה את אוזנה על חזהו,

"אוקי..יש לו דופק" היא מלמלה לעצמה בפאניקה. היא בדקה את החום שלו עם ידה, הוא קדח מחום. משהו בהחלט לא היה כשורה. היא הלכה הלוך חזור מהמטבח להביא קומפרסים קרים. הוא לא נראה כמו תמיד. משהו בפנים שלו נראה מת. 'אבל ברוך השם הוא חי' חשבה לעצמה בלחץ. היא דחפה לו מדחום לפה, וסגרה אותו. המדחום ציפצף לאחר שניות אחדות "פאק!! 39.8" היא נבהלה כל כך. היא בחיים לא ראתה את הולדן במצב כזה. היא בחיים לא ראתה חום כל כך גבוה. היא הביאה עוד קומפרס קר מהמטבח. היא הקפיאה אותם כמה שיכלה, אקמול היא לא היתה יכולה לתת לו, מהסיבה הפשוטה שלא היה לה סירופ ומכדורים הוא היה יכל להיחנק. היא כל כמה דקות בדקה את החום והדופק שלו.

 עבר זמן מה ולבסוף החום ירד במהרה והדופק נהיה סדיר. היא נשמה לרווחה וניגבה את הזיעה הרבה שהצטברה על פניה. היא כל כך פחדה, היא אהבה את הולדן, הוא היה אחד האנשים הקרובים ביותר אליה. הוא תמיד היה ישיר איתה וידע מה להגיד פלוס העובדה שהוא היה מאוד בוגר יחסית לגילו. מאז שהוא הגיע לאנגליה הם התחברו. זה קרה בשיעור גרמנית אחד שהיא לא הבינה איזו מילה והוא פירש לה אותה, מאז הם היו מסתובבים ביחד והיא הכירה לו את סטפאן, ג'ייס, דייביס ולוטי. [באותה תקופה קרלה, היידן וארין עוד לא היו איתם בחבורה]

היא נכנסה שוב למקלחת [בגלל כל הזיעה]. המים החמימים הרגיעו אותה מאוד. היא התלבשה ופיזרה את שיערה.

כשירדה למטה הולדן עדיין היה מחוסר הכרה. 'להעיר אותו או לא?, דייב עוד מעט צריך לבוא, נראה לי שאני אעיר אותו' חשבה, אך לפני שהעירה אותו התקשרה לדייביס.

"הלו? דייב?"

"כן, שאנון מה נשמע?" נשמע שהוא היה מרוצה, וקולו היה רגוע

"תקשיב, הולדן אצלי בבית.." היא אמרה בלחץ

"נו, אז..מה הבעיה?" הוא שאל מהקו השני

"הוא התעלף..אין לי מושג למה, אני אספר לך מה קרה אחר כך, העניין הוא שהוא עכשיו מחוסר הכרה והוא על הספה בבית שלי"

"מה?!?! אני בא עכשיו!" הוא הכריז ובא לנתק

"רגע!!! לפני שאתה מנתק!!!" היא צעקה

"כן מה העניין?"

"הוא גם בא לג'ייס, נכון?"

"וגם סטפאן, כן..." אמר, עדיין לא כל כך מבין לאן היא חותרת

"תביא לו בבקשה בגדים שלך, הבגדים שלו מסריחים מזיעה, והוא בכלל, כולו מבולגן, כאילו הוא הרגע התעורר. אני אשאיר לו פתק, כדי שהוא ידע מה לעשות. ההורים שלי חוזרים מאוחר בלילה, אני מאוד מאוד מקווה שהוא יתעורר עד אז..בקיצור הוא ידע מה לעשות..." אמרה. היא דיברה מהר מאוד אבל הוא הצליח להבין מה היא אמרה

"טוב, אני בא עכשיו בכל מקרה, אני כבר אנסח את הפתק, חכי שם ואל תגעי בו"  אמר וניתק.

רק להבהיר משהו קטן אני לא שומעת אבריל לאבין אני מודה, שמעתי אותה בכתה ז' אבל זהו XD