יוצא לי לחשוב הרבה על התאבדות לאחרונה. אנלא בקטע של אנשים עם נטיות אובדניות ודרישות יתר של תשומת לב מסביבתם, אבל אני רק רוצה לראות מה היה קורה אם. מכירים את המשחק הזה? שכל אחד משחק עם עצמו בשלב מסויים בחיים " מה היה קורה לי אם...?" ככה וככה. אני באמת רוצה לדעת איזה אנשים יגיבו ואיך הם יגיבו במידה ואני אחליט לשים קץ לחיי. יוצא לי לחשוב על צורות ודרכים לביצוע, ועל דמעות בעיניה של אמא שלי..יוצא לי לחשוב על איזה סוג של מכתב אני אכתוב, ועל כמה אנשים ייבחרו לכעוס עלי במקום להבין.

אבל יותר מזה יוצא לי לחשוב כמה נחת אני אשיג בפעולה לא כזאת קשה לעשייה, וכמה הבנה מצד אנשים שטוענים שאי פעם הייתי "חשובה להם".

כן, הבנה זה טוב. גם התחשבות. ובמיוחד טוב לב. שמסתובב לאחרונה בכל מקום רק לא מול העיניים שלי.

שיגעת אותי יא מפלץ!

אין שום סיכוי שבעולם שאני משרתת על יד הבית! אני שונאת אותך כ"כ לפעמים, שהייתי מתה שתלכי לאזעזל יחד עם כל האהבה שלי אלייך- את פשוט לא מסוגלת לקלוט שאני לא הרכוש שלך, ואני לא חלק בלתי נפרד ממך, ובמיוחד ויותר מהכל- אני גם ככה בקושי מתמודדת עם הנטל שנקרא להיות הבת שלך- אז איך זה שכל פעם מחדש את מצפה שנהיה כ"כ קרובות ואוהבות כשכל מה שאת יודעת לעשות זה להרוס. מפגרת.

כ"כ קשה לי לאהוב אותך, לרחמם עלייך ולשנוא אותך בו זמנית.

"כבר שכחתי מה זה להביט קדימה

ושקעתי בתמונות שמאחור

כשכולם רצים מתים כבר להגיע

אני עומד בתור."

אני כל הזמן מחפשת איפה לשמור על מספיק קור רוח כדי לא לתת לאף אחד לפגוע בי. אני משערת שהפכתי לסגורה יותר ופחות מלאת אהבה. למען האמת אני מחפשת אנשים בקטנות כדי לרשום לעצמי איפה הם לא בסדר, כדי לדעת שעצם זה שאני לא בסדר זה לא כ"כ נורא כי הם יותר. מחשבה ילדותית ומטופשת.

אני מחפשת את הצחוק שלי בחזרה..

אני מחפשת את האינדיבידואליות והצמדות לאמת שלי. וזה היה, וזה קיים, זה פשוט נדחק הצידה כמה שיותר רחוק בשביל להתקרב כמה שיותר להיותי "פני פוקר" כלפי חוץ. אני לא באמת מספרת לאף אחד מה קורה לי. אני מעדיפה להתגונן חריפות מאשר להסביר למה אני נפגעת ולהראות סימנים של חולשה.

אני מתכננת לזרוק לפח כל מה שלא עושה לי טוב בחיים..(אני שמה לב שתמיד נהגתי להשאר במקומות שרע לי בהם, בשביל לנסות להתרגל ולשווא- זה רק פגע בי כל פעם מחדש.)

שכחתי מהי אהבה, ופרפרים בבטן. מתרגשת סתם בלי סיבה, ומפחדת להתמסר לרגש כלפי כל אחד בחיי שאני מתכננת לשמור קרוב.

אני חייבת להפסיק לחשוב שאני סוג של פתאטית, ולהתחיל באמת לאהוב את עצמי.

אני כותבת על מחשבות שאף אחד לא בהכרח אמור להבין. אף אחד גם לא בהכרח אמור להבין למה אני כותבת דווקא בזמנים מסויימים שכאלה.

סופ"ש קריר (א-מן)

הכי בעולם בא לי לונדון בחורף.

סתם ככה. לברוח.