רדיוהד ברקע. המנגינה חלולה. חודרת. אלקטרונית , משוגעת, חסרת גבולות. אני מאבדת את עצמי בתוך הצלילים. נכנסת ללופ של מחשבות עם עצמי, אני שונאת את זה. שונאת.

הגעתי למסקנה חד משמעית בזמן שאמא שלי עשתה לי עיסוי ראש , כי הוא פשוט מתפוצץ לי מכאבים.

אני מפחדת לאהוב.

בחיים שלי לא נראה לי שהגעתי למשהו יותר הגיוני וודאי.

והמסקנה דבקה בכ"כ הרבה דוגמאות:

-תמיד כשאני יודעת שפגעתי באמא שלי אני מפחדת באופן פרנואידי לגמרי לבוא ולתת לה חיבוק, לבוא ולהרגיע אותה. אני מפחדת להפגין רגשות, למרות שאמא שלי היא הבן אדם היחיד שאף פעם לא ייראה בי שום סוג של חולשה, והיא רק תעריך אותי יותר. אני פשוט לא מסוגלת לנשק אותה, ולהגיד לה שאני אוהבת אותה. אולי זה בגלל שתפסתי סוג של עמדה לגביה, או שפשוט כמו שהבנתי ממש בדקות האחרונות- אני פשוט לא מסוגלת להראות לה שאיכפת לי. אני לא מסוגלת להודות לה על משהו שהיא עושה, אני לא מסוגלת לתת לה להבין שאני תלויה בה.

-בצופים, אני אף פעם לא מראה יותר מדי אהבה לאף אחד. לרוב משום מה אני ממש צינית, ושומרת על קור רוח, בשביל לא לאבד את עצמי. כמה פעמים החניכים שלי אמרו לי כבר שאני צינית ואדישה אליהם? אני לא יודעת מאיפה זה מגיע...למען האמת אני ממש מעדיפה את עצמי ככה, אבל כשאני מבינה שזה פוגע בחניכים זה מעצבן אותי כ"כ...אני לא יודעת איך להפתר מהקרירות הזאת. אני לא מוכנה להראות להם מה אני מרגישה- הם יודעים שאני אוהבת אותם המון, בעקרון, רק בגללם נשארתי בצופים בתחילת שנה... הם ממש חשובים לי, אבל אני אומרת להם את זה לעיתים רחוקות מאד...למדתי שאנשים יודעים להעריך דברים שנאמרים רק לעיתים רחוקות... במיוחד כשאלה מילות חיבה ואהבה. חוץ מזה. אני מפחדת שהם יתחילו לנצל את זה. שהם יראו בזה סוג של חולשה נפשית , במיוחד כשהם בגיל הזה, והם חוצפנים ותופסים תחת לרוב.

-אנשים. לפני 3 שנים, כשהתחלתי י', הכל היה שונה... אני הייתי שונה...אני זוכרת כמה התחברתי לכולם , כמה אהבתי לפגוש אנשים חדשים, לדבר, לשתף...הרגשתי שכולם חברים שלי ואני יכולה לסמוך ולבטוח בכולם..ובתמורה אנשים נתנו בי את האמון שלהם, וזה מה שעשה את מירב מערכות היחסים שלי כאלה יפות וכיפיות. עכשיו...אני פשוט מרגישה שאני מרחיקה ממני אנשים...אני לא נקשרת כמעט לאף אחד, אלא אם כן אלה אנשים שנמצאים איתי כבר הרבה שנים... יש בי סוג של מחסום שמונע ממני להפגין הערכה עמוקה לאנשים שבאמת חשובים לי... אבל אפילו אלה- כשהם מתקרבים יותר מדי, זה מרתיע אותי...אני משתפת בכיף, מספרת, חולקת, מכירה אנשים...אבל לרוב אני לא משתדלת לשמור על קשר עם אפחד, רק עם אלה שסובבים אותי ביום יום. אני מפחדת שאנשים יחשבו שאני מתעלקת עליהם, ושעצם זהש אני תלויה בהם מאפשר להם להתייחס אליי איך שבא להם. אני מפחדת שאנשים לא יקבלו אותי תמיד כמו שאני, ואם יום אחד אני ארגיש הכי טוב בעולם עם מישהו/מישהי, יום אחרי זה זה עלול להתקלקל, והבן אדם עלול לדפוק אותי כאוות נפשו, ואני אתאכזב פעם נוספת מעוד בן אדם שהרגשתי שאני יכולה לסמוך על זה שאני מספיק חשובה לו. וכ"כ נמאס לי להתאכזב..אני פשוט לא בוטחת באף אחד, ואני לא מראה כלפי חוץ כמה שאני באמת אוהבת לפעמים, וכמה שבאמת חשוב לי.

לפעמים אני מרגישה שמתייחסים אליי כמו לזבל, לפחות בתקופה האחרונה, ואני חושבת שתחושת הניכור הזאת התפתחה לי בהדרגה כתוצאה מכ"כ הרבה אכזבות... שהפכתי להיות פחדנית שבטוחה שכל העולם נגדה לעיתים. וזה מפריע לי בעצמי כמו ל'דעת מה...אני לא באמת כזאת, אף פעם לא הייתי רגישה...ועצם זה שכל דבר שמפריע לי פתאום מתקבל כ"כ בהפתעה אצל כולם גורם לי להרגיש עוד יותר מפגרת מעצם כך שמפריע לי משהו בכלל בעולם הזה. אז לאחרונה פשוט בחרתי לשתוק, ולא לתת לאף אחד להתקרב יתר על המידה, כי אני פשוט יודעת איפשהו בפנים (למרות שכל רצוני הוא להפתר מההרגשה המסריחה הזאת) שאין סיכוי שמישהו יישאר שם תמיד , גם כשלא נוח לו.

הרבה פעמים אני יושבת בבית ספר, ונחמד לי לפטפט ככה עם בנות מהשכבה שאני לומדת איתן כבר כמה שנים טובות..ומצד שני יוצא שאני פשוט יושבת, סגורה עם עצמי ולא מצליחה להתחבר אפילו כי אני פשוט לא רואה טעם..כאילו כל אחד חי בעולם הסגור של עצמו ואין סיכוי שלמישהו יהיה זין לשמוע מה יש לי לומר.. אני חושבת שזה סוג של סרטים שאני מכניסה לעצמי לראש במכוון כדי לא להפתח יותר מדי. אף פעם לא הייתי ככה. אף פעם.

# הפכתי מטיפוס מרוגש לטיפוס רגיש , אני מאמינה במה שאני מרגישה אבל מפקפקת בכמה זאת אני באמת... אני חושבת שאנשים דורכים עליי דווקא כי אני כ"כ לא בטוחה בעצמי לפעמים. אני פשוט יודעת תמיד שהכל יכול להיהרס בשניות ולאף אחד לא יהיה איכפת. אז נקטתי גישה, שאני בעצמי סובלת ממנה. אפילו בקשרים רומנטיים, אני לא זוכרת שדיברתי על הרגשות שלי עם אף אחד ממי שהיה מאז הקשר הרציני הראשון והארוך שלי עם יקיר. אני פשוט אטומה רגשית לגמרי, אנלא אומרת מה שאני מרגישה, ולא נותנת לאנשים להבין כמה הם חשובים לי כי אני כ"כ מפחדת מדחייה ומתלות רגשית שזה הופך להיות פתאטי לגמרי. הרבה יותר קל לפגוע בי עכשיו, ואני לא מעבירה דברים בקלות ויושבת לנתח כל פיפס קטן שקרה או ייצא מהפה של מישהו... וזה דוחה, זה פשוט מגעיל, ואני רוצה את עצמי הישנה בחזרה, אבל אני בספק עצום שזה ייקרה בקרוב, לפחות לא עד שכל השגרה המכוערת הזאת תחלוף.

לא איכפת לי אם אני אשמה במשהו מכל מה שאמרתי עד עכשיו. אני מכירה במצב, ואני מנסה לשנות, באמת. אני חושבת שברגע שיהיה לי קצת יותר זמן פנוי ואני אתפנה להתעסק בדברים האישיים שלי, ובקשרים שלי עם אנשים- אני אשתדל לשנות..עד אז אני רק מבקשת לא להפגע ממני- במיוחד כמה אנשים ספציפיים שאת שמם אני לא אזכיר כאן, כי בסך הכל אני באמת רוצה, אבל אין לי ראש לזה אפילו. אין לי ראש לשמור אתכם על קשר, וזה הפך להיות כ"כ שולי מבחינתי כי אני גם ככה לא רואה בזה הרבה טעם - כנראה שלא מצאתי עדיין ת'אנשים שמתאימים לי...או שפשוט אנלא מחפשת מספיק את מה שמתאים לי באנשים שקרובים אלי...אני מבולבלת אחושילינג. ואני חושבת שאני אלך לישון, כי מאוחר, וחלאס, נשבר לי לזיין ת'שכל.

*אם מישהו באמת קרא את כל מה שכתבתי ויש לו משהו מאשים נורא ועצבני נורא לכתוב לי, אני מעדיפה שתגידו לי את זה בפורום אישי יותר. זה הכל. לילה טוב.

הגעתי למסקנה שאני לא מפתחת את עצמי מספיק לשום כיוון, אני רק חוזרת אחורה בהדרגה,לפני שאני צועדת צעד כלשהו קדימה, והוא אף פעם לא יותר מדי משמעותי..לפחות לא בשנה האחרונה- בכל אופן- זה צריך להשתנות- החל מעכשיו.

לילה טוב! [=