עוד לא מצאתי בן אדם אחד (ולמרות ה"פלצנות" שפורצת ממני הלאה כשאני אומרת את זה ) שאוכל לקרוא לו חבר בלב שלם.
אני לא סומכת יותר על אף אחד שידאג. כי לכל אחד יש את הקונכייה המרובעת שלו עם הדחפים והרצונות הרגעיים שלו, ועם האינטרסים שלו שלא מקדישים אפילו 10 שניות למחשבה על ההשפעה של חוסר המחשבה.
לכולם איכפת. רק. אך ורק. מעצמם, תמיד. אמא שלי אמרה לי את זה עשרות פעמים ולא הצלחתי להאמין. אני צריכה לקלוט סוף סוף שחברות זה הכי רחוק מהתחשבנות ושימת זין והכי קרוב לאהבה ללא תנאים וחיבוק שיאסוף את הדמעות בזרועות פתוחות.
אני חושבת שאפצח בתקופת התבודדות וטיהור עצמי, אנלא מצליחה להשתלט על הרגשות שלי, ויוצא שאני פשוט אומרת את כל מה שיש לי על הלב. אני רוצה יותר מדי דברים ולא מוצאת את עצמי בין ההתמודדות עם העשייה של כל אחד ואחד מהם, אנשים מלחיצים אותי, אני רוצה לעוף מפה כבר לאיזה טיזנאבי ולא לראות אפחד יותר בחיים, החוסר בטחון שלי גורם לי לא להאמין בעצמי כמעט בשום מקום ומצב עם הימים שעוברים. אני מרגישה תקועה, חנוקה, חסרת מוטיבציה, ומפוחדת. בעיקר מפוחדת. העולם הזה גדול עליי.
נשבר לי הזין כבר כ"כ הרבה פעמים, והכל רק ממשיך להצטבר. מתי מתי מתי אני אשגר את עצמי לקצה השני של העולם, ואמצא את הבן אדם היחיד שישלים לי את הנשמה שכ"כ מוכתמת בכתמים של אכזבה עד שלא נשאר בה מקום לקוות שהכל יישתנה אי פעם.
וואי בחייאת תראו את זה-
http://www.youtube.com/watch?v=XWB2kUrQ3vA&search=lotr
קרדיט לבלוג של הדר וציציה - לינק בצד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
