מאיקרא רמה לפיתה עמיקתא

לא נשאר לה עוד הרבה זמן על פני האדמה. ובכל זאת, בינתיים אני כועסת. היא כל הזמן אומרת שהיא אוהבת אותי, אבל אני לא יודעת אם היא מבינה את המשמעות האמיתית של אהבה. שזה בין השאר גם כבוד, התחשבות וגבולות.

כשהתעוררתי ראיתי שהיו לי שלוש שיחות ממנה שלא נענו. הראשונה בשתיים בלילה, השניה בשבע בבוקר. אחרי חצי כוס קפה, חזרתי אליה. כשאני מתקשרת, היא אף פעם לא שואלת אותי מה שלומי. כשאני אומרת "הלו" – זה האות שלה לשפוך עלי את הסרטים שלה. שאלתי אותה למה היא לא שואלת אותי מה שלומי. היא לקחה נשימה לרגע קל, והמשיכה במונולוג. התעקשתי. ביקשתי ממנה שלפני הכל, תשאל אותי מה שלומי. היא השתפכה על כמה שהיא אוהבת אותי, וכמה שאני יקרה לה ויפה. בכל זאת, היא לא שאלה אותי לשלומי. האהבה שלה היא כזאת, מרוכזת בעצמה.

שאלתי אותה למה היא התקשרה אלי בשתיים ובשבע בבוקר. היא סיפרה לי שהיא לא יכלה לישון. היא לא הפסיקה לחשוב על זה שהיא רוצה לתת לי כסף ושאסע להתכייף באילת. זה שיגע אותי. סיפרתי לה שדאגתי לה. שחשבתי שקרה לה משהו, שהיא מאושפזת בבית חולים או משהו. על כך ענתה נמרצות "לא, לא. לא הייתי מספרת לך דבר כזה".

גערתי בה: "תקשיבי לי טוב. אלא אם כן זה עניין של חיים ומוות, אל תתקשרי אלי בשעות כאלה".

היא ענתה שאפשר לחשוב ומה העניין, עונים רגע לטלפון וחוזרים לישון.

בזמן האחרון אני מהרהרת רבות בשאלה "מה שווה האהבה הזאת, אם אין בה גבולות?".