מאיקרא רמה לפיתה עמיקתא

החיים שלי נהיו משעממים. אני כבר בקושי יוצאת לשתות, כבר אין לי להקה, ואני לא מכירה אנשים חדשים. הכל מסתכם בעבודה, אוכל ומרתונים של סדרות אל תוך הלילה. בתוך כך, כולם נופלים עלי עם הדכאונות שלהם. זה מזכיר לי את התקופה שטיפלתי בפרנסיס כשהוא חלה בסרטן. כל מיני אנשים שאלו אותי מה שלומנו, רק בשביל לשפוך עלי את הבעיות הקטנטנות שלהם: "אוי אוי אוי, איבדתי את הארנק", “אוי אוי אוי, אני עוברת לגור באוהל בחוף מגדלור ולא יהיה לי שם ארון בגדים". כוס אמא שלכם. מה זה הבעיות המעפנות האלה? אתם באמת רוצים שאשתתף בצערכם? אין לי זמן לשיט הזה.

תסתכלו עלי מאדאפאקאז! אני נראית לכם סמל של יציבות? של שפיות? של קשר בריא עם המציאות? אם נדמה לכם שאני מצליחה לנהל את החיים שלי מספיק טוב בכדי לתת עצות לאחרים, סימן שלא חשבתם על זה עד הסוף.

אני מנסה לקצר תהליכים. אורלי אמרה שהיא בדיכאון ושכלום לא הולך. שאלתי אותה אם מדובר בכסף, בריאות או אנשים. היא ענתה שהכל, וכך חזרתי לנקודת ההתחלה. עופר שפך עלי איזה מיליון בעיות שיש לו בעבודה. עניתי לו שאני מבינה איך הוא מרגיש. ברור שאני מבינה. כי הוא לא מפסיק לחפור על זה. אריק ציין בפניי שהוא לא מרגיש ממני שום חום או עניין. פור פאק סייק, אריק. אנחנו נפגשים רק פעם בשנה, במקרה הטוב. קיצרתי את ההליך מולו באיחולי החלמה מהירה.

תעזבו אותי, באמא שלכם. ואם אתם מתעקשים להפוך אותי למטפלת/עו"ס/גורו שלכם, לפחות תקנו לי בירה וצ'ייסר.