מאיקרא רמה לפיתה עמיקתא

הטלפון צלצל שוב. החלטתי לא לענות. אני יודעת מה היא תגיד לי ואני לא רוצה לשמוע את זה. כשסיימנו את השיחה הקודמת, היא לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. שמחתי. אני כבר לא יכולה לשמוע את זה. היא לא יודעת מה זאת אהבה. כבוד, רגישות, התחשבות, הקשבה. היא אף פעם לא הפגינה אף אחד מאלה כלפיי. וכשהיא אומרת לי שהיא אוהבת אותי, אני כבר לא טורחת לשקר. אני אומרת "טוב", או "להתראות" או "שבת שלום" בפעם המי יודע כמה באותה השיחה.

שיחת טלפון ממוצעת עם אמא שלי אורכת כשתי דקות. ולמרות שמדובר בשיחת חולין קצרצרה, היא יכולה לערער אותי לכמה שעות טובות. אני חוזרת להיות ילדה בת שש עשרה, חמש עשרה, אחת עשרה ואפילו שש. אני פוחדת ממנה. אני יודעת שהיא לעולם לא תוכל לעזור לי, ואני לעולם לא אוכל לעזור לה. זכרונות גופניים של אלימות והשפלות חוזרים אלי. היא אוהבת אותי. אני לעולם לא אוהב אותה בחזרה.

דיברנו למשך ארבע דקות. היא סיפרה לי שאחי רוצה להכניס אותה לדיור מוגן. עניתי שאני חושבת שהוא צודק. שהיא כבר לא יכולה להמשיך לגור לבד. הזכרתי לה שהיא לא בקו הבריאות, ולא ציינתי בפניה את מצבה הנפשי.

היא סיפרה לי שהיא פגשה ידיד מבית הספר ושהוא אמר לה שלא כדאי לה להיכנס לדיור מוגן. שזה מקום מאוד מדכא. אני לא מאמינה לה. מעולם לא היו לה חברים וחברות, לא כל שכן ידידים. אמא שלי מעולם לא סמכה על אף אחד. לפעמים זאת היתה חשדנות כפייתית, ולפעמים פרנויה של ממש. כילדה, היא הדגישה בפניי שאסור לדבר על "דברים פרטיים". בין הדברים הפרטיים נמנו גם נושאים כמו עצם קיומם של אחיי מנישואיה הקודמים ושל אחותי, מנישואיו הקודמים של אבא.

שאלתי אותה אם היא נפגשת הרבה עם הידיד מבית הספר ואם הקשר ביניהם קרוב. היא עונה לחיוב על שתי השאלות. אמרתי לה שאני שמחה שיש לה ידיד, ושתחליט לבד מה היא רוצה לעשות. היא שינתה נושא. חג שמחת תורה היום וצריך להגיד יזכור על אבא. “הנשמה שלו תשמח" היא אמרה. עניתי לה שאני לא מאמינה באלוהים ולכן אני לא צריכה לעשות דברים כאלה. הדבר הזה חוזר על עצמו. אמרתי לה אינספור פעמים שאני לא מאמינה באלוהים. שאני לא רוצה ללכת לבית הכנסת. שאני לא רוצה להדליק נר נשמה. שאני לא רוצה להגיד יזכור. שאני לא רואה צורך לעלות לקבר של אבא, כי הוא לא שם. התשובה שלה היא תמיד אותה תשובה "את יהודיה וככה צריך". כמו שאני כמעט ולא יודעת עליה שום דבר (“דברים פרטיים”), גם היא לא ממש מכירה אותי.

הטלפון צלצל בפעם השלישית. חשבתי שהיא בטח רוצה לפתח עוד את נושא היהדות והתפילות. או לספר לי על סבא שלי שהיה רב גדול. או להזכיר לי שאבא חזר בתשובה לפני מותו ולשאול אם אני חושבת שהוא היה טיפש. או לומר לי שאפילו אלברט איינשטיין האמין באלוהים. אבל אלברט איינשטיין לא האמין באלוהים. הוא אמר שאם אלוהים קיים, גם הוא כפוף לחוקי הפיסיקה. דבריו הוצאו לגמרי מהקשרם. “אני לא יכולה לענות" מלמלתי לעצמי. היתה לנו לפני רגע שיחה של ארבע דקות. אני לא יכולה יותר מזה. אני לא יכולה שתתקשרי אלי כל היום. נדבר מחר או משהו. לא עכשיו.