אניטה ואחיקם נפרדו והיא צריכה את הספה שלי. נורא שמחתי. הכרתי את אניטה בליתיום. היא ניהלה אותו לכמה רגעים וזה עשה אותה חולה. אחר כך היא עזבה. אחר כך כבר כולם עזבו. סיפרתי לאנרכיסט שאניטה צריכה ספה. הוא הסכים איתי. "כל אחד צריך ספה, גם אנחנו. במיוחד עכשיו, עם המזרון המאולתר הזה, אפשר לומר שספה היא בראש סדר העדיפויות שלנו. תגידי לאניטה שתבוא".
אניטה הגיעה כעבור יומיים, עם שקיות (כנהוג בקרב ההומלסים) ועם סטלן היפראקטיבי. הסטלן דיבר על מדינת בני ישראל, על מילואים וגרעינים וכיוצא באלה ובקושי הבחין בהיעדרו של מיזוג האוויר. המזגן התקלקל באמצע גל החום, והמאוורר הנוסף שרכשנו במיטב כספנו (שמונים וחמישה שקלים) לא הועיל. אניטה בחורה טובה. היא ידעה בדיוק מה לעשות. לאחר שהכנו שקשוקה מכל מה שהיה במקרר (חמש ביצים, בצל, פלפל ירוק ושאריות שעועית לבנה ברוטב משלשום) דילגנו למכולת וטמנו ראשינו במקרר הגלידות. זאת היתה חוויה אדירה ומעצימה. קנינו מיכל גלידה ולקחנו הביתה, לאנרכיסט.
אז כן, היה חם. לא הצלחתי להירדם. הלכתי עם הסדין שלי למקלחת. הרטבתי וחזרתי למיטה. התכסיתי בו. זה היה נעים. הצלחתי להירדם. התעוררתי אחרי שעה. היה לי קר ורטוב. חיפשתי פינה יבשה במיטה ולהפתעתי הרבה, מצאתי אותה. האנרכיסט לא היה במיטה. קמתי לבדוק מה הסטטוס. גיליתי את האנרכיסט דופק טחינה בפיתה בעמידה במטבח. הצטרפתי אליו. קינחנו במעמול.
כשהתעוררנו בצהריים, נזכרנו שאין אוכל בבית. אניטה ואני יצאנו לקניות בלוינסקי. כשחזרנו הביתה, הבחנו בחשמלאי. "הוא מתקן את המזגן, והוא נראה לי בסדר. סוף סוף איש מקצוע שלא עומד המום מול התקלה ועושה פרצופים. אני אופטימי" אמר האנרכיסט. אניטה הכינה פירה וקציצות ברוטב, אני הכנתי את הטחינה והסלט. האנרכיסט החמיא לקציצות של אניטה, אבל בסגנון עדות מזרח אירופה, דהיינו "הקציצות ממש טעימות, אבל לא כמו שלך, אלישבע". הוא גם שאל "למה שמת את הסלט לידי?" ואחר כך "אניטה תכין לנו קציצות בכל יום רביעי?" והיום בכלל יום שלישי.
בטח החשמלאי חושב שאנחנו כת. אניטה, יבגני, האנרכיסט מקומה גימל ואני. עובדים את החתול, והחתול שמן ורובץ כל היום כמו היה הגראף פוטוצקי. הוא מתקן את המזגן ולא מבין מה מאחד את כל הדמויות האלה, וכמה מהן באמת קיימות. אבל המזגן תוקן ובגלל זה אני יכולה לכתוב את הפוסט הזה, אפילו בלי לחשוב.
חוץ מזה, האפריקני ואני היינו בהפגנה וחתכנו ממנה כשהגענו לקפלן פינת אבן גבירול. האנרכיסט שאל אותי למה אני יוצאת להפגנה. עניתי לו שאני רוצה לקוות שבתום החוזה שלנו, יהיה לנו קצת יותר קל למצוא דירה. הוא אמר שהמצב לא ישתנה. עניתי לו שאם כך, אני לא יוצאת להפגין בשביל מעמד הביניים, אלא בשביל המסכנים. לא היה לו מה לומר על זה.
נורא עצוב לי על משה סילמן, על כל המסכנים שחייהם תלויים בגחמות של פקידי הפידוח הלאומי. הלוואי ומשהו ישתנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
