"החורף הולך וקרב"

העולם שלי נמצא כאן, אצלי.

נסתר, בלתי נראה.

רק אני רואה אותו,

ורק אני אראה

כי העולם הזה

הוא עולם משלי.

ברוש לבדו איתן.

בוקר טוב עולם,

והעולם עדיין ישן.

תמונות מוזרות, אני יודעת. אבל אהבתי אותן.

יומרביעי טיול נח, יאיי.

לילה טוב  D:

דודה עיזה

טדי כתבה את זה.

מזמן.

ונורא אהבתי את זה.

וכי אני נרקיסיסטית אמיתית, ואני מופיעה שם, אז פירסמתי את זה.

נאמ. מיס עיזה, תקראי את זה D:

סיפורנו מתחיל בפונדק קטן וחשוך, אך מפורסם ביותר, בפרברי לונדון.
בימים רגילים פונדק ה'קלחת הרותחת' היה מקום שקט ונעים, אך היום היה הומה אדם ורועש. הסיבה להמולה היתה ביקורו הבלתי צפוי במיוחד של הארי פוטר המפורסם.
כולם היו עסוקים בלחשושים על הנער הרזה בעל הצלקת, ואיש לא הבחין בנערה שנכנסה לפונדק בשקט מוחלט. היא העיפה מבט חטוף אל עבר שלושת הנערים שישבו בפינה. אחד מהם, היא שמה לב, היה בעל צלקת בצורת ברק מעל גבתו הימנית. 'זה הארי פוטר', היא חשבה לעצמה, אך מי שמבטה עצר עליו ליותר מרגע אחד היה הנער הג'ינג'י שישב לידו. היא מהרה להסיט את מבטה, והלכה מהר אל החדר האחורי המוביל לסמטת דיאגון.
הארי פוטר וחבריו נכנסו גם הם לסמטת דיאגון בכדי למצוא מקלט מהמבטים שכולם שלחו בהארי ללא הפסקה. "אני אשאר פה עוד שניה," אמר הנער הג'ינג'י להארי ולנערה בעלת השיער החום הסבוך. "אני צריך לדבר רגע עם פרד וג'ורג'." חבריו הנהנו לו ויצאו מהחנות בעוד הנער הג'ינג'י פנה אל עבר הדלפק, בו עמדו שני בחורים ג'ינג'ים, זהים לחלוטין, הנראים מבוגרים ממנו בשנים בודדות.
חלון הראווה הצבעוני והעליז של חנות הטריקים של האחים וויזלי קסם לנערה שבה החל סיפורנו. היא פתחה את דלת החנות ועמדה להכנס, אך ראשה נתקל בחזה גברי וחסון. "סליחה! אני מצטערת!" היא קראה לפני שהרימה את ראשה וראתה את הנער הג'ינג'י, חברו של הארי פוטר. "זה בסדר." הוא צחק והיא זזה בכדי לאפשר לו לעבור.
"זה אתה שישב ב'קלחת הרותחת' עם הארי פוטר, נכון?" היא שאלה בחוסר טאקט מוחלט. הוא צחק שוב ואמר, "כן," הצחוק שלו נעם לה מאד. "רון וויזלי." הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה. "קט." היא אמרה בחיוך ולחצה את ידו הגדולה.
"שם יפה," הוא אמר לה, והיא מצדה הסמיקה מאד. לא כל יום נתקלים בבחור יפה תואר שכזה. "אז מה את כבר מחפשת בחנות של האחים שלי, שובבה שכמותך?"
"זו החנות של האחים שלך?" היא שאלה בהפתעה.
"כן. אני חושב לפחות.... יש לנו את אותו שם משפחה." הוא צחק ושם ידיו בכיסים של מכנסיו המרופטים. קט הסתכלה שוב על שלט החנות ושמה לב שאכן יש להם את אותו שם משפחה. היא הסמיקה מאד. "תגידי," הוא אמר לפתע. "רוצה אולי... לשתות משהו?" הזמנתו של רון וויזלי הפתיעה את קט עד מאד. היא לא היתה רגילה שבחורים נאים וזרים מזמינים אותה לשתות. היא סרבה, למרות שלא היתה בטוחה לגמרי למה היא אמרה לו לא. "אז אולי רק... להסתובב? נדבר?" אוזניו של רון וויזלי הפכו אדומות. להצעה הזו היא הסכימה ללא היסוס, רק בכדי להמשיך לחזות באוזניו האדומות של הנער הג'ינג'י הזה.
קט ורון התהלכו להם בסמטת דיאגון, משוחחים על הא ועל דא, לומדים להכיר זה את זו. לפתע, רון קרא קריאת בהלה. "מה קרה?!" קט שאלה ושלפה את שרביטה. "ע....עכביש!" רון אמר ועשה צעד נוסף לאחור. "נו, באמת, רון!" קט צחקה ומשכה את רון המבוהל רחוק מהעכביש הקטן שירד על קור מהשלט של חנות החיות הקרובה.
"מה הקטע שלך עם עכבישים?" היא שאלה כשהחזירה את שרביטה לכיס האחורי של הג'ינס שלה.
"שום קטע." הוא אמר. "תוציאי את השרביט שלך משם. זה יכול לפוצץ לך את האחוריים." קט צחקה והעבירה של שרביטה לכיס הקדמי והלא נוח במיוחד. הם המשיכו בשיחה שלהם, לא מתייחסים לאנשים העוברים לידם כלל.
"או מיי גאד!" קט קראה כעבור זמן מה. רון נבהל וקפץ לאחור. "מה קרה?!"
"איזה חתול שמן ומתוק!" היא אמרה ורצתה אל עבר החתול השמן שהיה מבוהל גם הוא, אך היה שמן מכדי לברוח. היא התכופפה אל החתול הג'ינג'י השמן וליטפה אותו בעדינות. בעוד החתול גרגר בהנאה קט שלחה מבט חטוף אל רון, שבהה בה במבט נוגה. היא הקסימה אותו בחן שלה ובחיוכה השובב. היא צחקה והעירה את רון מחלומו בו ראה את שניהם יושבים לבדם במקום שקט ומרוחק. הוא לא הבין איך כבר הצליח לחשוב מחשבות כאלו על נערה שפגש שעות ספורות קודם לכן, אבל זה לא היה כל כך משנה.
"תפסיקי ללטף את החתול המסכן ובואי." רון אמר בחיוך.
"הוא לא נראה לי כל כך מסכן." היא אמרה והמשיכה ללטף את החתול המגרגר. "חוץ מזה, הוא כזה שמן!" רון צחק ומשך את קט ומהחתול המאוכזב. ידו של רון היתה גדולה וחמה, וקט לא רצתה שיעזוב את פרק ידה לעולם.
רון עצר עם פניו אל קט, והיא נתקלה בו. הוא המשיך לאחוז בידה והעביר את ידו השניה מסביב למותניה. לבה של קט פעם בחוזקה, וכך גם של רון. היא הרגישה אותו.
רון הביט אל עיניה החומות והסיט מעט את שיערה מפניה. הוא כופף מעט ראשו והצמיד את שפתיו אל שפתיה הרכות של קט.
שמחה והתרגשות הציפו את שניהם.
"רון.." קט הסמיקה והסיטה את ראשה.
"סליחה..." הוא אמר ואוזניו הפכו אדומות בשנית. אולי זה היה מהר מדי בשבילה.
"לא! זה בסדר." אמרה קט וחייכה אליו עוד אחד מהחיוכים המקסימים שלה. רון חייך אליה חיוך מבויש והיא עלתה מעט על קצות האצבעות ונשקה לו שוב.

רון וקט בילו זמן רב ביחד, מאז היום ההוא.
עברו ימים, שבועות, חודשים, שנים, והם נשארו ביחד.
אך כמו לכל דבר טוב, גם לזה יש סוף.
יום אחד, באמצע החורף, מריבה טיפשית שהתפתחה לריב גדול ולפרידה הבלתי צפויה. קט השבורה הלכה להתנחם עם החתול השמנמן שלה ורון יצא חזרה אל חיי ההוללות.
מספר שנים חלפו מאז שרון וקט התראו שוב. קט ישבה ביום גשום ב'קלחת הרותחת', שתתה בירצפת, ושקעה במחשבות נוגות על חתלתולה האהוב. פרץ של רוח קרה גרם לה להפנות את מבטה אל דלת הפונדק. צללית לא ברורה במיוחד של גבר גבוה עמדה שם. הגבר נכנס והדלת נסגרה. קט לא היתה מזהה אותו אלמלא שיערו הבוער.
כשזיהה אותה, רון ניגש אליה בחיוך. "היי." הוא אמר כשהתיישב מולה.
"היי," קט ענתה בבלבול. היא עדיין לא קלטה את מה שרואות עיניה. אמנם היה לה ברור שאחרי הפרידה הוא לא הפך לאויר, אך הדבר האחרון שצפתה לו היה להתקל בו שוב. "מה אתה עושה פה?"
"אסור לבוא ל'קלחת הרותחת'?" היא צחק.
"מותר. בטח שמותר..."
"אז... מה.." רון גמגם לו. "מה את מספרת?"
"שום דבר.... אני גרה לבד." קט החלה לשחק במלחיה שעל שולחן העץ שישבו לידו. "רק אני והחתול שלי. מה איתך?"
"אמ... יש לי חברה." רון אמר ואוזניו הפכו אדומות. קט השמיעה אנחה. "אבל עכשיו היא באמריקה, לומדת קצת על צמחים."
"אה הא...." קט המשיכה לשחק במלחיה. רון לקח אותה מידיה העדינות ושפך מעט מלח על השולחן. קט צחקה, לקחה ממנו את המלחיה והתכופפה מעט מעל השולחן בכדי לפזר מעט מלח מעל כתפו הימנית של רון. בצורה הזו לרון היתה השקפה טובה הישר אל תוך מחשופה הנדיב של קט. בנקודה זו כבר ברור שהמוח של רון לא חשב יותר בכוחות עצמו.
"הכל בסדר, רונלד?" קט שאלה כששמה לב שמבטו של רון לא ממוקד ומופנה לאיזור החזה שלה. "מה? אה... כן!" רון ניער את עצמו.
לאחר מספר שעות שיחה ומספר לא קטן של כוסות מלאות משקאות חריפים למיניהם, גם רון וגם קט היו שיכורים דיים בכדי להזמין מטום חדר למעלה ולבלות זה עם זה את הלילה.
כשרון התעורר בבוקר קט לא היתה שם, ומאז שניהם לא ראו זה את זו יותר.
לקט כבר יש משפחה וילדים שלומדים בהוגוורטס, ואפילו כמה חתולים, ורון? מי יודע...

גיליתי כמה אני דומה לפיטר.

אני נרקיסיסטית מגניבה ששוכחת את כולם. חוץ מאת וונדי

ואיכפת לי רק מעצמי,ף.

ואני לעולם לא אתבגר. D:

איי לי D:

הימים האחרונים מוזרים.

אני רואה כמה השתנתי , ואני לא כ"כ אוהבת את השינוי הזה.

וול.

לילה טוב אנשים.

אני אוהבת אתכם.

נראה לי.

איזה נוח זה שהציפיות שלי מהעולם שואפות לאפס, הא?

זה טוב.

שי דיבר איתי על זה היום (שי המחנך) ואעא, הוא אמר שאני צריכה לחשוב על זה יותר. ולנסות דברים.

אבל אני לא רוצה.

נוח לי ככה.

ואני גם לא מצפה לכלום מאף אחד ככה שאף אחד לא מאכזב אותי.

חעחע!

טוב, אז אני נעל.

ובמ'קום ללמוד להיסטורי אני עושה עיצוב חדש לבלוג.

אבל הוא יצא נורא חמודי D:

אעא.

וזהו.