"הקשב!" צעק המפקד לעברנו. נעמדנו דום בשורה ישרה, והקשבנו לו.

אף אחד ממי שעומד פה לא רוצה להיות פה, זה היה ברור לכולנו מהרגע הראשון ששמענו על כך. כולנו חייבים לבוא לפה. מילואים. הסיוט המשותף של כולנו.

'המדינה שלנו נמצאת בימים אלה במצב מלחמה, כולם מתגייסים למען כולם, למען המדינה.

בימים הקרובים ישלחו לכל חיילי המילואים שלנו הודעות על גיוס. אנא תהיו מוכנים לכך.' נזכרתי בקולו של שדר החדשות משבוע שעבר. אז, עוד הייתי בבית עם אשתי והילדה שלי... כל כך קטנה, רק בת כמה חודשים, וכבר לוקחים לה את האבא למלחמה... מסכנה.

"אלו הם דפי החלוקה של החדרים שלכם. יש לכם בדיוק חצי שעה להתמקם ולחזור הנה!" נהם עלינו המפקד בזמן חלוקת הדפים. גם הוא לא נראה מאושר במיוחד להיות פה.

97... 99... 101! חדר 101, החדר שלי לימים, שבועות, ואולי אפילו חודשים הקרובים.

נכנסתי לחדר, בתוכו כבר היו שלושה אנשים, אני מניח שאיתם אחלוק את החדר.

"היי... אני דויד..." אמרתי כשנכנסתי לחדר,

"היי" אמר אחד מהם תוך כדי שהכניס בגדים לארון המשותף. השאר כנראה היו יותר מידי מרוכזים בפריקת תיקיהם שלא שמו לב אלי, או בחרו להתעלם.

הלכתי למיטה הפנויה, והנחתי את התיק על המזרן המעופש שלה. לא נראה שניקו פה לאחרונה...

המיטה שלי הייתה המיטה התחתונה באחת משתי מיטות הקומתיים שהיו בחדר.

מעלי ישן אותו אחד שענה לי, ראיתי זאת כשהוא חזר לקחת מהתיק בגדים חדשים לאחסון.

"יאללה אני הולך, יש עוד עשר דקות עד שצריך להיות שם. תתארגנו ותבואו, כן?" אמר אחד מהאנשים שפרק את תיקו קודם לכן. הוא היה גבוה, שרירי, והיה לו קול עמוק וחזק. לא נראה היה שכדאי להתעסק אתו...

"אני גם אבוא... אני לא רוצה להיענש כבר ביום הראשון פה." אמר זה שישן מעליו וקפץ ממיטתו. הוא לעומתו היה נמוך יותר, ושערו היה מסודר למופת בשביל ישר על הצד. בטח רואה חשבון, חשבתי.

לאחר מספר דקות, כשגם אני סיימתי לפרוק את התיק שלי לתוך הארונות, יצאתי יחד עם מיכאל, מי שישן מעלי, לכיוון הרחבה הראשית.

"אז... מאיפה אתה בארץ?" שאלתי בניסיון לפתח שיחה. בכל זאת, אנחנו הולכים להיות יחד עוד הרבה זמן...

"הרצליה, ואתה?" הוא שאל

"תל אביב..." עניתי, ומיד לאחר מכן הגענו למקום בו התכנסנו שוב.

רוב האנשים כבר היו שם, וראיתי מרחוק את המפקד מתקרב לעברנו...

במשך השעה הקרובה הוא רק הסביר לנו מה אנחנו הולכים לעשות בזמן הקרוב, עד שהמלחמה תיגמר. בעיקרון אנחנו הולכים להיכנס לכל מיני מקומות ולירות באנשים, סיכום קצר של מה שאמר.

"מחר מתחילים באימונים." היו מילותיו האחרונות לפני שיצאנו לכיוון החדרים.

מעניין איך זה יהיה... זה יהיה כמו פעם? ...כמה זמן כבר לא הייתי באימונים צבאיים, כמה זמן לא החזקתי רובה... הלוואי שגם לא הייתי צריך לעשות את זה יותר.

למרות כל ספקותיי וגעגועי להרגשה, אני מפחד. אני מפחד שהאימונים יהפכו לקרבות, והקרבות יהפכו  להלוויות, וההלוויות יהפכו למשפחות אבלות, לתינוקות ללא הורים, לנשים ללא בעלים.

נשארנו ערים עוד כשעה בערך. רצינו להמשיך לדבר, ולהכיר קצת יותר...

גיליתי דווקא שהם אנשים דיי נחמדים. אחד מהם, אבי, אפילו גר בתל אביב!

קמנו לבוקר בהיר וחמים בבסיס.

לא היה נראה שזה מקום צבאי שנוא, נראה כאילו דאגותינו למשפחות התחלפו בהבנת המציאות, וניסיונות אחדים אפילו להפיק הנאה מהמצב, עד כמה שאפשר לעשות זאת...

לבשנו את המדים שקיבלנו יום קודם, והלכנו למקום המפגש הקבוע שלנו.

על רוב פרצופיהם של הסובבים אותי היה חיוך קטן, והם שוחחו עם שותפיהם לחדר,

אני לא חושב שמישהו פה הכיר מישהו אחר לפני זה.

"אחרי שאחלק את כלי הנשק נלך לשדה האימונים שנמצא משמאלכם. מהרו בבקשה." אמר המפקד, וחילק לכל אחד רובה גדול ממדים.

"כמה זמן לא ראיתי דבר כזה..." אמר מיכאל בגיחוך,

"כן, האמת היא שגם לא התגעגעתי אליו כל כך." עניתי גם כן בגיחוך קל.

הגענו לשדה האימונים אליו המפקד אמר לנו ללכת. הוא היה גדול ומיוער, היו בו מטרות, ואנשים מקרטון. אני משער שנצטרך לירות בהם בקרוב, חשבתי וצחקתי בלבי. צפוי.

"אז כמו שרובכם כבר ניחשתם, המטרה שלכם לשעה הקרובה היא 'להרוג' כמה שיותר 'ערבים'. אני רוצה שתתכננו מי הולך לאן, מי יורה במי, איך עושים את זה, ובקיצור,

 כל מה שהייתם עושים אם הייתם עכשיו בשדה הקרב" המפקד אמר, וכולנו התקבצנו לגיבוש התכנית.

אתה ואתה הולכים על הצד הימני של היער. אתה, אתה ואתה על השמאלי. כל השאר נכנסים לבקתה" אמר אחד שתפס יוזמה, וחילק לנו פקודות שיהיה סדר במקום.

התחלנו את האימון. תוך פחות מחצי שעה כבר רוב ה'ערבים' של המקום היו מחוררים.

"עוד שלושה!" שמעתי ברקע מישהו צועק ומודיע על פגיעה נוספת בשלושה.

אני פגעתי בשש דמויות בשטח. הם היו חבויים  בכל מקום אפשרי, וכאשר ניסינו לגלות חדשים, הם זזו ונמלטו מאתנו. מי ידע שכל כך קשה להרוג דמויות מקרטון...

אחרי ארבעים וחמש דקות גמרנו את המשימה.

המפקד ניגש אלינו ובירך אותנו על העמידה בזמנים, אך אמר גם שאנחנו צריכים לעשות זאת עכשיו בחצי שעה, ומחר אנחנו צריכים להגיע לזמן האידיאלי- רבע שעה בדיוק.

הוא אמר שכשנהיה בשטח לא יהיה לנו את כל הזמן שבעולם, בשלושת רבעי השעה שלקח לנו לעשות זאת הם היו יכולים לקרוא לתגבורת ולהרוג את כולנו. ידעתי שהוא צדק.

בפעמים שלאחר מכן הצלחנו להגיע לזמנים יותר טובים, ולאחר כמה ניסיונות כבר הצלחנו להגיע לעשרים דקות בדיוק. זמן מעולה יחסית לאנשים שלא ראו רובה כבר יותר מעשר שנים!

"יפה מאוד! הגעתם כמעט לתוצאה הרצויה, עוד קצת אימונים ותוכלו לעבור לשדה האישי" הוא אמר ותלה בכולנו ציפיות לגבי מה שיהיה ב שדה האישי'.

חזרנו לחדרים. 'עוד כמה שעות יתנו לנו להתקשר לראשונה לבית' הפזמון חזר בראשי

אחרי שבוע שלם, שנראה כנצח, אני אוכל לחזור ולשמוע, אפילו אם רק לכמה דקות, את קולה של אישתי והתינוקת הקטנה שלי...

"היה היום אחלה אימון." אמר לי מישהו, ועבר לידי במהירות. אפילו לא הספקתי לראות מי זה והוא כבר הלך.

הלכתי לפארק מאחורי גוש החדרים הראשי, והתיישבתי ליד אחד העצים בדשא. לא רציתי לחזור לחדר, רציתי להיות לבד, וידעתי שאת זה אני לא אוכל למצוא שם.

הייתי צריך להיות קצת לבד, מאז שהגעתי לבסיס לא היה לי רגע לעצמי.

הבטתי קצת בנוף לפני; דשא, עצים, כמה שולחנות, והבניינים של הבסיס.

התחלתי לחשוב מה אני הולך לומר לענת כשאדבר איתה היום, אני כבר כל כך נרגש לשמוע את הקול שלה... הקול הזה שלא שמעתי כל כך הרבה זמן, אך תמיד חזר ונשמע בראשי, אומר כל מיני דברי חכמה ואהבה, ומזכיר ימים טובים יותר... ימים של שלום.

היום בו קיבלתי את הידיעה שאני צריך לבוא לכאן, והיום שיצאתי מביתי לבסיס עלו לראשי במהירות מלוות בתמונות של הרגעים האחרונים שלי איתה ועם נועה, הבת שלי.

אנחנו מתחבקים. היא בוכה. עוד חיבוק. נשיקה לקטנה. אורז מזוודות. האוטו מגיע. פרידה.

התעוררתי מזיכרונותיי כששמעתי מישהו מתקרב אלי. זה היה מיכאל.

הוא התיישב לידי על הדשא, נשען גם הוא על העץ האיתן. הייתה שתיקה מעיקה באוויר, כאילו הוא רוצה לומר משהו אבל לא מעז, עד שלבסוף הוא פתח ושאל על מה חשבתי, ולמה אני פה לבד.

"סתם רציתי לחשוב... אתה יודע, היום נותנים לנו זמן להתקשר הביתה..." אמרתי והבטתי לשמיים, חולם.

"כן..." הוא אמר, גם הוא בהה באוויר, מביט בנקודה לא ברורה במרחק.

"איזה מזל שסוף- סוף מחזירים לנו את הפלאפונים..." אמרתי.

"למי אתה הולך להתקשר?" המשכתי, עד היום עדיין לא יצא לנו לדבר על המשפחות שלנו, למרות הקרבה שנוצרה.

"לאחותי" הוא אמר באותו קול חולמני אך החלטי.

"אחותך?" שאלתי בשקט. אני לא בטוח אם רציתי שהוא ישמע אותי ויענה, או שאמרתי זאת מהפתעה. חשבתי שהוא ירצה להתקשר לאשתו, או לילדים אם יש, אבל לאחות לא ציפיתי. הוא אף פעם לא דיבר עליה איתי.

"כן..." הוא ענה בשקט, ודמעה קטנה עלתה לעיניו.

"אתה מתגעגע אליה, אה?" שאלתי את השאלה שתשובתה הייתה כבר ברורה מעליו.

"אהא." הוא ענה וניגב את עיניו,

"היא חולת סרטן." הוא אמר, וקולו נשבר.

"שנה שעברה גילו אצלה את המחלה. מאז היא בבית חולים עוברת טיפולים. הרופאים לא חושבים שהיא תצא מזה, הם רק מאריכים לה קצת את החיים, מושכים לה את הצער, גורמים לסבל ליפחות מעט..." הוא אמר, עדיין בוהה באותה נקודה רחוקה, כאילו רואה את אחותו למול עיניו.

"אני מצטער..." לחשתי, למרות שידעתי ששום דבר שאומר עכשיו לא יעזור לו, או לה.

"מאז שגילו אצלה את  הסרטן, אימא שלנו ניתקה איתה קשר. היא מפחדת להידבק.

האמת היא שתמיד ידעתי שזה יקרה מתישהו, היא אף פעם לא אהבה את יעל כמו שהיא אהבה אותנו. תמיד הייתה לה מן סלידה בלתי מוסברת כלפיה... תמיד חשבתי שברגע שתהיה לה את ההזדמנות לנתק איתה את הקשר, ולשכוח מקיומה היא תעשה זאת ברצון רב. לא היה אכפת לה שהיא הבת שלה, לא היה אכפת לה מכלום" הוא אמר בקול מריר. 'רגע, אבל אי אפשר להדבק מסרטן... לא?' חשבתי כשהוא המשיך,

"היא אף פעם לא חשבה שהיא מביאה תועלת כלשהי למשפחה. אני חושב שבגלל היותה אישה, ולא גבר היא כל כך שנאה אותה... היא חשבה רק על עצמה. 'אדם קרוב אצל עצמו', כמו שאומרים" הוא אמר באותה נימת קול מרירה, מעורבת בבכי שקט וכעס.

"היא לא שווה את זה." אמרתי, זה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו לומר.

"אבל היא כזאת. אי אפשר לשנות אותה" הוא אמר. אפשר היה להבין שהוא כבר מזמן נכנע לה. "אל תדבר ככה, אסור לאבד תקווה." אמרתי והבטתי בו. אסור לו לחשוב כך, אסור לאף אחד לחשוב ככה.

"אני את שלי כבר איבדתי מזמן..." הוא אמר והייתה שתיקה ארוכה. לא ידעתי יותר מה לומר לו, זה היה קשה מידי לעכל את הכול. הוא שיתף אותי בדברים יותר מידי קשים...

"הלו?" שמעתי קול נשי מוכר מצדו השני של הקו.

"ענת?..." אמרתי בשאלה אליה, למרות שידעתי שזאת היא. מן הרגל שכזה...

"דויד" היא אמרה, המומה.

"דויד!!!" היא חזרה בהתרגשות, אחרי שקלטה שזה באמת אני.

"התגעגעתי..." אמרתי לה, נרגש לשמוע שוב את קולה של אהבת חיי.

"דויד..." היא אמרה, עדיין לא מאמינה שזה אני. ענת תמיד פחדה מהצבא, היא חשבה שכל מי שהולך לשם נמצא בסכנת חיים, ועתידו למות שם. היא סיפרה לי פעם, שכשהייתה ילדה קטנה תמיד בלילות אבא שלה היה מספר לה סיפורי זוועות. תמיד היה מופיע שם מישהו שמת, תמיד זה היה בצבא. כנראה בגלל שאביו, סבא של ענת נרצח בהיותו חייל.

זה השפיע על חייהם של כל בני המשפחה.

"איך... איך שם?" היא השתעלה ובלעה רוק.

"בסדר, את יודעת... אימונים כל היום, הרבה אימונים פיזיים. אבל האנשים פה ממש נחמדים אז אין לך מה לדאוג. ישנים איתי בחדר כמה גברים, עושים צחוקים, דברים... חבל על הזמן" אמרתי בחיוך, גם בגלל שסוף- סוף יכולתי לדבר עם אשתי, וגם בגלל שנהניתי לדבר על החברים שהכרתי פה, כל שם העלה תמונת מצב אחרת, כל אחת מעלה זיכרון נעים אחר.

"אתה בטוח שהכול טוב אצלך שם? אתה לא נשמע טוב..." היא אמרה בהקלה ודאגה מסוימת ביחד.

"אני בטוח. אני פשוט קצת עייף..." אמרתי והרגעתי אותה.

"טוב." היא אמרה ושמעתי מקולה שהיא מחייכת.

"איך אצלכן?" שאלתי, מתעניין בחיים שמחוץ לבסיס.

"בסדר... אנחנו מתגעגעות אלייך!" היא אמרה בקול שמח, אך בו בזמן מהול בעצב.

"איך נועה?" שאלתי, והרגשתי איך גלי געגוע חדשים מציפים את גופי, איבר איבר, לא מדלגים על חלקיק, אפילו הקטן ביותר בגופי.

"היא כל יום קוראת לך..." היא אמרה בשקט. הרגשתי צביטה בליבי, כאילו מישהו תופס אותו, ומושך אותו בכל כוחו. 'אני לא שם בשביל התינוקת הקטנה שלי, היא קוראת לי ואני לא שם, אני לא מופיע' המחשבות רצו במוחי. זה מה ששבר אותי. הילדה שלי.

"היא שם?" שאלתי בשארית כוחותיי, לפני שהדמעות התחילו לאיים לפרוץ מעיניי.

"כן..." היא אמרה, ושמעתי את הטלפון זז. היא שמה את הטלפון ליד נועה.

"נועה?" שאלתי והרגשתי דמעה יורדת במורד הלחי, הנותנת אישור לאחרות לבוא אחריה.

"אבא" שמעתי אותה בקול הקטן והשמח שלה. 'אבא' ו 'אימא' היו המילים היחידות שידעה לומר, והיא אמרה אותן כל כך יפה בקול המתוק שלה.

שתקתי. לא רציתי שהיא תשמע שאני בוכה, רציתי שתחשבו שטוב לי, שלא תדאג, שלא תתגעגע...

ניגבתי את לחיי, והתחלתי לומר לה עד כמה אני אוהב ומתגעגע אליה. אני לא בטוח אם היא הבינה את הכול, אבל אני יודע שהיא שמחה לשמוע אותי, ושעכשיו, אולי היא תהיה בסדר, בלי הרבה בכי. לא בגללי, רק לא בגללי.

שמעתי את ענת לוקחת חזרה את השפופרת ובו זמנית צעק המפקד שלי מבחוץ "שלוש דקות להגיע למטווח! ".

"אני חייב ללכת... אני אתקשר בהקדם האפשרי, אני מבטיח." אמרתי והרגשתי איך ליבי מאיץ את פעימותיו לקול המחשבה על כך שאני צריך לנתק את השיחה.

"אני אוהב אותך" הוספתי,

"אני אוהבת אותך" שמעתי גם אותה אומרת, והרגשתי איך המילים מפלגות את ליבי לשני חצאים הפועמים בנפרד, כל אחד מזרים לעורקיי דם של געגוע ואהבה מרוחקים.

ניתקתי את השיחה, הייתי חייב.

"אז איך הייתה השיחה שלך? דיברת עם הבת? האישה?" שאל אותי מיכאל בזמן שחזרנו מהמטווח, עייפים ותשושים אך עדיין מלאי אנרגיות מהשיחות שהיו לנו מספר שעות קודם.

"עם שתיהן" אמרתי בחיוך, נזכר בקולה של נועה ובמילים של ענת.

"איך הן?" הוא שאל, מתעניין.

"מתגעגעות, בדיוק כמונו, אני לא מאמין ששבוע לא ראיתי אותן." אמרתי לו.

"איך הילדה? היא כבר ממש אישה קטנה, לא?" הוא שאל והביט בי, מחייך.

"כן... היא אפילו כבר אומרת 'אבא'!" אמרתי, מתגאה בבתי הקטנה והיחידה.

"חכמה הקטנה, ממש 'אוצר בלום' " הוא אמר ולמרות שמדבריו היה אפשר להסיק קצת ציניות, ידעתי שהוא מתכוון לכך.

"היי!" אמרתי ודחפתי אותו קצת.

"על הבת שלי אתה לא תצחק" אמרתי והתקדמתי ממנו. הוא התקדם גם כן ואחרי כמה שניות שנינו התפקענו מצחוק. לא יכולנו לעשות אחד לשני סצנות כעס, זה פשוט לא עבד.

"כולם לקום!!! למפקד יש הודעה חשובה להודיע לנו!!! מהר! מהר! כולם לקום!" שמעתי מתוך חלומי מישהו צועק. התעוררתי. כמוני, גם כל שאר חברי החדר שמעו את זה וקמו ממיטותיהם. התלבשנו ויצאנו לרחבה מחוץ לחדרים.

"מה לעזאזל יש למפקד הזה לומר לנו ב- " מלמלתי לעצמי והבטתי בשעון שלי.

"2:30 בלילה!" המשכתי, מדבר לעצמי, עדיין לא ער לחלוטין.

"היי!" שמעתי אותו צועק אלינו, מבקש סדר.

"אני יודע שכולכם מאוד עייפים, ואני מצטער שהייתם צריכים לקום בשעה מוקדמת כל כך, אבל הרגע קיבלתי הודעה מאוד חשובה" הוא אמר, והפסיק את דבריו לכמה שניות.

"אנחנו מצטרפים לקרב. אנחנו הולכים להיכנס לעזה בעוד כשעתיים. אני מצפה ממכם לגלות אחריות וכובד ראש ולהתנהג בהתאם לחיילים וותיקים." הוא אמר והרגשתי את ליבי צונח הישר לתחתוני, ואת ראשי מתחיל להסתחרר, מלא במחשבות הרצות במהירות האור בסדר לא הגיוני וגורמות לבלבול גדול עוד יותר אצלי.

"אנחנו נכנסים לעזה?" יצאו המילים מפי. לא מכוונות לאדם מסוים, אך גם לא לי, או לאוויר.

הרגשתי איך רגלי נגררות לא מרצונן לאחור, פתחתי בריצה היישר לפארק המיוער מרחבת הבסיס, לא רציתי להאמין לזה שבאמת נצא לקרב. תוך שניות הרגשתי את הרוח הקרירה מכה את גופי ואת ידי מתחילות לרעוד מעט, אך זה לא היה אכפת לי, התעלמתי לחלוטין מכל תחושה חיצונית.

נפלתי על הדשא ליד אחד העצים, כפי הנראה אותו אחד לידו ישבתי יום קודם עם מיכאל.

'אנחנו נכנסים לעזה' המילים הדהדו בראשי, מסרבות להרפות ממוחי, מנשמתי, מגופי.

'מה יקרה אם...?' משפט חדש הצטרף לקודם, ולא נגמר. לא רציתי לחשוב על 'מה יקרה אם...' הדחקתי בכל כוחי את המחשבה, ונכנעתי לבלבול.

אחרי משהו שנראה כמו נצח, חזרתי לחדר. מיכאל, אבי וגיא כבר היו שם, הבנתי שאני לא לבד. כל אחד ישב מכונס בתוך עצמו בפינה אחרת של החדר. לכולם הייתה את אותה ההבעה, הבעה של פחד, בלבול, לחץ...

נשכבתי על המיטה שלי, מביט על קרש המיטה שמעלי. ניסיתי לסדר קצת את המחשבות, ולהתכונן בליבי לקרב, אם נכנסים לעזה באמת, אני צריך להיות ערני, ולא לחשוב על הפחד, או הסכנה. התהפכתי במיטה, מנסה להדחיק את המחשבות על הקרב ולפנות מקום לחלומות מתוקים, למחשבות בהירות, מנסה להדחיק, אפילו במעט, את המציאות של חיי, ולהיכנס למציאות מדומה שמוחי בונה מחדש כל פעם שאני נרדם, לחלום.

השניות נראו כדקות, הדקות נראו כשעות, והשעות נראו כשנים, עד שלבסוף שמעתי את חריקת הדלת מפיגה את הדממה שהשתררה בחדר, ואת קול המפקד אומר לנו לרדת למטה. אנחנו יוצאים.

"אנחנו יוצאים" כל אחד בחדר אמר, חוזר על דבריו של המפקד, מתקשה להאמין שהרגע הזה הגיע, כשרק לפני כמה שעות דיברנו עם הבית, מאושרים מהחיים, לא מעלים על דעתנו שאולי זאת תהיה הפעם האחרונה שנוכל לעשות זאת...

יצאנו מהחדר, כולם היו שקטים מן הרגיל, לא מעזים לפתוח את הפה שמע הם ישברו, או שהפחד יחדור גם אליהם.

"מפה." המפקד שלנו אמר והתחיל ללכת, מצפה שנעקוב אחריו.

הלכנו כמה מטרים מחוץ לבסיס, עד שהגענו לחניון קטן בו חיכו לנו כמה רכבים צבאיים.

עלינו עליהם ונסענו כרבע שעה בערך על שביל אפר מאובק.

הגענו. הגענו לעזה, או לפחות קרוב אליה. מפה אנחנו הולכים ברגל, חשופים למתקפת האויב, ומלאים אדרנלין הנובע כמובן מהפחד שלנו.

"אוקי, תעצרו דקה!" המפקד אמר מקדמת הגוש, וכולם נעצרו.

"אני רוצה שכולם עכשיו יכינו את עצמם לכניסה. אני רוצה שתכינו את הנשק ותבדקו שיש לכם מספיק מחסניות, בדקו שכפצים, מכשירי קשר ותחבושות אישיות, עכשיו." הוא אמר ומיששתי בידי את הנשק שהיה תלוי על כתפי.העברתי אותו למול פני, וכמו הוראותיו של המפקד כמה שניות קודם, בדקתי שהוא תקין ושיש לי מספיק מכל הציוד ברשימה הלא כתובה שהוא הציב לפנינו. לא רציתי להגיע לרגע הזה. 'עוד כמה שניות אתה הולך להיכנס לעזה, דויד' הקול חזר בראשי, 'זה לא הולך להיות אימון, לא משחק ילדים' הוא המשיך. 'זה משחק של חיים או מוות' הוא אמר, וקטע אותו קול המפקד, שוב,

"אני לא צריך להזכיר לכם שאין פלאפונים, נכון?" הוא אמר והביט בעניו של כל אחד ואחד מהאנשים במקום.

"כן, המפקד" ענו קולותיהם הנוקשים של כולם, מסתירים את הפחד ומהירות דפיקות ליבם מאחורי מסכה קשוחה של מוכנות לקרב.

"כולם מוכנים?" הוא שאל ועל פניו ראו שגם לו יש חששות מסוימים.

"תזכרו, אני רוצה מכולם פה משמעת קרב קפדנית, ושתישארו בקשר עין, ברור?" נהם בקול נמוך יותר, רגע לפני הכניסה.

הוא אמר משהו למכשיר הקשר שלו והתחיל לצעוד פנימה. הלכנו אחד אחרי השני, שקטים מתמיד ומרוכזים בסביבה.

"אתם, אתם ואתם לשם!" הוא לחש לנו והורה לנו להתקדם למקום מסוים באזור.             

"זוכרים מה אתם אמורים לעשות? תעשו את זה עכשיו." הוא אמר בקול החלטי והביט בנו במבט של 'לכו עכשיו או שאתם מתים'.

אני ומיכאל הלכנו יחד עם עוד שני גברים. כולם ניסו להסתיר את הפחד, אך לא הצליחו. ברגע שנכנסנו למכונית שהביאה אותנו למקום הלב צנח עוד קומה בגוף.

התחלנו להתקדם למקום אליו הפקד הורה לנו. צעדנו בקצב אחיד, שוברים את קיפאון האוויר בחום גופינו ההולך ודועך.

'אסור לך להתקפל עכשיו' אמר אותו קול מוכר בראשי.

'אתה כבר כאן, אין דרך חזרה' המשיך אותו קול, מנסה להוציא אותי מקיפאוני, ולעודד אותי להמשיך לצעוד.

'אין כבר לאן לברוח' הוא סיים לבסוף, משאיר שקט מעיק בתוכי.

"אין כבר לאן לברוח" לחשתי, חוזר אחריו, מפיג את השקט והקיפאון. אבל כשפתחתי את פי לומר את אותן מילים אחדות, כמה מעטות שהיו, הרגשתי איך האוויר הקר, חסר החיים, נכנס לתוכי, מקפיא ומדכא כל עצב ועצב בגופי. הרגשתי שזה סוף הדרך, אך לא נתתי לעצמי להיכנע. לא יכולתי, לא עכשיו.

"הגענו" שמעתי את מיכאל אומר מראש הטור. הגענו לבניין אליו היינו אמורים לפרוץ.

הבטתי בו כמה רגעים לפני שנכנסנו, הוא היה ישן וכמעט מפורק, היו בו חלקים שצבע הבית הלבן התחלף כבר בחום- אדום של הלבנים מתחת, ושני החלונות של הקומה השנייה היו חסומים בלבנים לבנות שזהרו לאור הירח החלש. הוא העביר בי צמרמורת, הוא היה נראה כמו אחד הבתים מסרטי האימה שנהגתי לראות בצעירותי. זה הפחיד אותי.

אחד הגברים שבא איתנו, אילן אני חושב, סימן לנו להיצמד לקיר ליד הדלת. אנחנו נכנסים.

נעמדנו בשורה ליד הקיר, אילן, עודד, מיכאל ואני לפי הסדר. אילן הקשיב כמה שניות למתרחש מאחורי הדלת, וכשראה שאין שם אך אחד פרץ פנימה, ואיתו גם אנחנו. בפנים, כמו בחוץ, היה חושך מוחלט, ולקח לעיניי כמה שניות להתרגל לכך.

לבסוף הצלחתי לראות, בפתח הבית היה גרם מדרגות, זה היה הדבר היחיד בקומה, חוץ מתמונה בשחור- לבן של אם ובנה עומדים עם בגדי ערב מהודרים. זה היה נראה תצלום ישן למדי, והוא השרה על הבית אווירה של בית רדוף רוחות, מה שהזכיר לי עוד יותר את אותם סרטי אימה ישנים.

'אין לך ממה לפחד, זה סתם עוד בית נטוש, אין פה אף אחד! נכנס, נעלה למעלה, נרד ונלך, נחזור הביתה לענת' ניסיתי להרחיק את הפחד. במצבים כאלה אסור להראות אפילו את הסימן הקלוש ביותר לפחד.

ראיתי את אחד משלושת האחרים מסמן לנו לעלות למעלה בידו, לא יכולתי לזהות מי זה.

עליתי מדרגה ראשונה, אחרי שניים מהאנשים, ולפתע הרגשתי מישהו מחזיק בידי, ומושך אותה אליו. אוטומטית הרמתי את הנשק שלי לגובה פניו של מי שהיה מאחורי והסתובבתי. ידעתי שאמור להיות שם עוד אחד מארבעתנו, אך לא ידעתי מי זה, וגם לא הייתי בטוח שזה הוא. יכול להיות שחטפו את הרביעי, ועכשיו מנסים לעבור אלי, או משהו בסגנון. לא הייתי יכול להיות בטוח.

"זה אני, מיכאל" לחש זה שתפס את ידי. נרגעתי מייד, אך השארתי את הנשק בידי, רציתי להיות בטוח.

"מה יש?" שאלתי אותו במהירות, לוחש בזעם.

"היא מתקשרת, אחותי מתקשרת. אתה צריך להישאר איתי דקה שאני אענה ונעלה. תודיע לשאר שעולים עוד דקה" הוא אמר בלחישה רגועה. איך הוא יוכל להיות כל כך רגוע? ולמה בכלל יש לו פה פלאפון?! הוא משוגע, הוא רוצה שבגללו כולנו נהרג!

"תגיד אתה משוגע?!" אמרתי, מנסה להנמיך את קולי ככל האפשר, כך הכעס גבר על המאמצים והגביר אותו עוד.

"הייתי חייב! עכשיו, אתה נשאר פה ועוזר לי, או משאיר אותי פה לבד ועולה להרוג כמה אנשים?" הוא אמר בסוג של איום.

"טוב, טוב!" אמרתי לבסוף בחוסר חשק. למה הוא היה חייב לעשות את זה? מה, לא מספיק לו שאנחנו בתוך עזה מתפרצים לבתים, הוא צריך עכשיו, גם להביא פלאפון שיכול להסגיר אותנו, ולגרום לנו למות בגללו?!

"הלו?" שמעתי אותו לוחש לפלאפון.

"מה קרה?!" הוא הזדעק, מנסה לשמור על קול נמוך.

"מה?!" הוא אמר, כבר לא לוחש, גורם לי מצד אחד לסקרנות, ומצד שני לכעס על כך שהוא מדבר כל כך חזק.

הוא השתתק. דמיינתי לעצמי שהוא ניתק את השיחה, מכיוון שלא יכולתי לראות אם באמת עשה כך או לא. לרגע אחד היה שקט מוחלט סביבנו, ויכולתי לשמוע רק את הנשימות הקצובות שלי, ושל מיכאל. בקשב רב, הקשבתי לדממה, מנסה לשמוע רמז קטן שיוכל לעזור לי קצת במקום המאיים הזה. כלום. אפילו הצרצרים כבר נרדמו...

"מנסים לתת לה תרופה חדשה. היא איבדה את ההכרה." הוא אמר לפתע מתוך הצללים בקול שבור. שוב, לא ידעתי מה לומר לו, אך גם לא היה לי זמן. אנחנו נמצאים בעזה באמצע מלחמה, בתוך בית מפחיד שאמורים להיות בו רוצחים. 'איזה כיף לנו!'.

הוא התחיל לבכות, שמעתי את הבכי, והרגשתי איך לאט לאט הרחמים בתוכי גוברים וגוברים, ואת הרצון בתוכי לעזור, לשנות משהו, לתת להם חיים אחרים, מקום אחר, משהו אחר שהוא לא רק מלחמות וכאב, משהו שהוא לא מחלות ותרופות. משהו טוב יותר.

הוא חיבק אותי, בוכה ומרטיב את חולצת המדים שלי. חיבקתי אותו בחזרה, זה הדבר היחיד שיכולתי לעשות באותו רגע, וידעתי את זה. לא יעזור לנו אם נלך עכשיו למעלה להרוג עוד כמה אנשים... זה לא ישנה כלום.

"להרים ידיים!" נשמעה פתאום צעקה מפתח הבית. לא הכרתי את הקול.

מייד התנתקתי ממיכאל והרמתי את הנשק. ניסיתי לראות מי זה, אך החושך מנע זאת ממני, ואני מקווה שגם ממנו. מיכאל לא במצב שהוא יכול להחזיק נשק יציב, אם האדם הזה ינסה לפגוע בו, מיכאל לא ישרוד. הוא במצב נפשי ירוד כרגע, ובטח הראיה שלו מטושטשת מהבכי. 'אני צריך להגן עליו' חשבתי לעצמי, וניסיתי לרדת מדרגה ולעקוף אותו, כך שאני אהיה מלפניו, וכשינסו לירות בנו אני אוכל לגונן ולירות חזרה.

"לא לזוז!" האיש צעק לכיוונינו. אני לא יודע איך הוא ידע שאני זז, אבל הוא ידע, וזה לא שיחק לטובתי. אני צריך להישאר בעמדה שלי, ובו בזמן להגן על מיכאל. זה לא יהיה קל, אבל אני לא מוכן לוותר עליו. לא עליו...

שמעתי אותו לידי, עדיין בוכה, אך מפוחד לא פחות מהצער והכאב שבליבו. היד שלו נגעה בגופי, ורעידות הגוף שלו גרמו לי לחשוב שאולי בכל זאת הוא לא מספיק חזק בשביל זה, שאולי הוא קיבל 'רגליים קרות' והפך לעוד עלה נידף, שאולי למרות קשיחותו החיצונית הוא יתפורר, וייכנע לאויב. ידעתי שאני לא יכול לתת לזה לקרות. לא משנה מה, אנחנו הולכים לשרוד את זה!

התקדמתי צעד אחד קדימה, מקווה שבכל זאת הוא לא ישים לב, ואני אוכל להגיע לעמדה יותר טובה לעמוד בה, ולהגן עלינו.

"עוד צעד אחת, אני לירות בחבר הקטן שלך!" צעק אותו אדם במבטא ערבי כבד. נעצרתי מייד.

"יודע מה, למה אני אגרום לך להיות במצב לא נעים, אני יהרוג אותך עכשיו?" הוא אמר בעברית הברורה למחצה שלו וצחוק קטן ורשע גמר את המשפט, מלווה ביללת פחד שקטה ממיכאל. בום. ניצוצות אחדים הופיעו בחשכה, מראים עד כמה לא אנושי היה אותו אדם.

מייד אותן מחשבות, שתמיד מופיעות אצלי בראש וגורמות לו לכאב חזרו, אך זעקת הכאב האחרונה של מיכאל עלתה עליהן וניקתה אותו מהכול. הוא נפגע. אני רטוב, יש דם, אולי הראש, אולי חזה. האיש שירה רץ מהר לכיוון לא ברור מחוץ לבניין, צוחק מאושר על ההריגה הבלתי נסלחת הזאת.

נפלתי לידו, מנסה לראות אם הוא עדיין חי, מוציא את התחבושות שלי, עיניים התמלאו בדמעות, לא יכולתי להאמין, הכאב התפשט בכול גופי. לא נשארתי דומם, חיפשתי את המקום בו פגע הכדור. 'זה כבר מאוחר מידי. הוא מת.' אמר הקול בראשי, כשמצאתי את המרום בו פעם היה דופק, הכחשתי מעצמי את העובדה הזאת. כבשתי פניי בקרקע, נותן לדמעות לזלוג לתוך ידי, ולהפוך את האפר שבהן לבוץ אפור.

"אלוהים דן ברותחין איתך מיכאל, וזה לא הגיע לך, אחי, זה לא הגיע..." אמרתי לאחר כמה דקות של בכי וניסיון למצוא סימן חיים אחרון ממנו, אך לא היה סיכוי. הוא מת.

שמעתי שתי יריות מהקומה למעלה, ולאחר מכן את דלת הקומה נפתחת ונסגרת.

אלה היו אילן ועודד, זיהיתי לפי הקול. הם עברו לידי, מבחינים בגופי המקופל על הרצפה ליד גופתו המתה של מיכאל.

"איפה אתם?", "לאן נעלמתם?", "מה... מה קרה?", "הוא לא... נכון?" הם הציפו בשאלות, מגמגמים, ולשמע אותן המילים גל חדש של דמעות פרץ מעיני. הם הבינו, ולאחר כמה שניות גם הם היו לידו, בוכים ומנסים לעכל ולהפנים את המצב.

"אנחנו לא יכולים להשאיר אותו פה" אמרתי אחרי כמה דקות. היינו כבר צריכים לחזור לנקודת המפגש. השחר כבר עלה ומחריץ הדלת יצאה נקודת אור אדומה- כתומה קטנה.

קמנו והרמנו את מיכאל על רגליו, משעינים אותו על כתפינו, אני מצד אחד ועודד מצד אחד.

"סליחה, איפה החדר של יעל כ-" ולפני שסיימתי את המשפט היא כבר ענתה לי,

"סוף המסדרון מימין, דלת שנייה" האחות אמרה ומיהרה להמשיך בעיסוקיה.

דפקתי על דלת החדר. לא ציפיתי שיהיה איתה מישהו, אבל ליתר ביטחון החלטתי לדפוק קודם. אף אחד לא ענה. נכנסתי. זה היה חדר קטן, לבן, בעל שלוש מיטות חולים מלאות. בראשונה שכבה יעל, זיהיתי לפי מבנה הפנים שלה, בדיוק כמו זה של מיכאל. היא הייתה אישה גבוה עם עור פנים חיוור, היו לה עיניים כחולות עמוקות ושיער שחור שנח לידה, תוחם את פניה בצורה מושלמת.

התיישבתי בכיסא לידה. העיניים שלה היו פתוחות למחצה, מביטות במבט לא ממוקד באוויר. היא לא הגיבה לדבר, רק שכבה שם בבועה הסלע שלה, חושבת על דברים משלה, חולמת על החיים שלפני, או אולי דווקא אחרי...

"יעל..." פתחתי, לא יודע איך להמשיך.

"אני... אני דויד, אני הייתי עם מיכאל, אחיך במילואים" אמרתי לה. היא עדיין לא זזה.

"הוא... הוא מת. ירו בו בחזה." אמרתי לבסוף במהירות, מקווה מצד אחד שתשמע, ומצד שני שלא. הבטתי בה בשקט. שום דבר בהבעת פניה לא השתנה, כאילו הייתה פסל קטן בתוך בית החולים הענק הזה.

"אני... אני מצטער..." אמרתי והשפלתי את פני, נזכר בשיחה שלנו על יד העץ בפארק.

קמתי מהכיסא, והסתובבתי לצאת מהחדר. לא הרגשתי מוכן להיות שם עכשיו. לא הרגשתי מוכן להיות זה שמבשר לה את זה.

פתחתי את הדלת, מתכונן לצאת מהחדר, ולחזור לחיים הרגילים שלי, אך לפני זה רציתי להביט מבט אחרון באחותו של החבר הכי טוב שלי, זה שתמיד יישאר כך.

היא שכבה שם, במיטה הגבוה הזאת של בית החולים, בפיג'מה הישנה שלמרות הצבע הדוהה שלה לא הרסה את היופי הרגוע, השלו שלה. על פניה היה מבט קר וקשה, כאילו היא נמצאת בעולם אחר. עמדתי כך כמה שניות, מביט בפעם האחרונה בחיי באותה אישה, ולאט לאט ראיתי איך דמעה אחת, קטנה, ובודדה נושרת מצד עינה, שוברת את היופי הקפוא שלה. מביעה את כל רגשות הכעס והצער שבעולם, בתוך דבר קטן כל כך, בתוך דמעה של אחות שלעולם כבר לא תראה את אחיה.

תגובות?