זדיינו.

תקופה רעה יכולה להתערבב עם תקופה טובה.

הזמן טס

ואני קרובה לסוף הדרך שסללתי לעצמי במשך 12 שנים ולתחילת דרך חדשה ושונה.

העובדה הזאת משמחת אותי אבל יחד גם מפחידה, מפחיד אותי לחשוב הלאה, לעתיד.

יש כ"כ הרבה דברים שאני רוצה להספיק לעשות [חו"ל לפני צבא, אילת לפני צבא, עבודה, קורס ברמנים, חו"ל אחרי צבא ולהרבה מאוד זמן, עבודה, לימודים], יש כ"כ הרבה תיכנונים.

ואנשים מתחילים להיעלם ואני מתחילה להיעלם.

כולם מתגייסים או סוגרים [שיהיה לשניכם גיוס קל! אני כ"כ אוהבת אתכם!] או מרוכזים בלימודים וזה מרגיז כי זה מה שגורם לנו בעצם להתרחק.

אני מקווה שכשכל זה יגמר יהיה לנו הרבה יותר טוב.

ועוד חודשיים מסתיים המלווה ואני יוכל סוף סוף לנסוע לכל כך הרבה מקומות ולאנשים שאני רוצה לראות. ועוד 4 חודשים אני חוקית רישמית(: ועוד 3 חודשים אני רואה את שניהם, איזה אושר פשוט!

אז הכל קורה לטובה אני מניחה, לא?

לאט לאט דברים מסתדרים.

מחכה לזמן הזה ומתגעגעת,

-אני-

-אפריל-

בהחלט חודש עמוס-גדוש-מפוצץ בעבודה.             

לא נותר שום דבר מאשר לומר בהצלחה!

נמצאת בלופ של רגשות,

באי ודאות,

בעצב חלקי,

באושר חלקי,

באהבה מסויימת וכך גם בשנאה,

והכי חשוב, בהתמדה מירבית,

אני, שיר. [למקרה ששכחתם...]