זדיינו.

אני ואתה מכירים עוד מעט 4 שנים.

לראשונה התראינו בטיול דרך העבודה של ההורים שלנו, עד היום השלישי בכלל לא הכרנו אבל אני בחיים לא אשכח את היום ואת האופן שבו הכרנו, הכל בגלל העיניים שלי. מאז אותו יום בבריכה קראת לי "שיר עיניים כחולות".

בשנה הראשונה הכרנו בתור ידידים – אני זוכרת שאפילו הייתה לי סלידה מסוימת כי היית ערס קצת. קצת לפני השנה השנייה חזרנו לדבר וממש חיכינו כבר להיפגש אז בשנה השנייה – התקרבנו מאוד ובערב אחד שהיינו אצלך בחדר וראינו חדשות נישקת אותי ונפרדת מרותם בשבילי כי חשבת שאני מעוניינת אבל הייתי מבולבלת ולא ידעתי מה לעשות, אני לא אשכח איך היית עצוב ואיך ניסיתי להסביר לך שאני במצב מוזר ושאני לא סגורה על עצמי. בסוף הטיול השני בכינו כמו שני ילדים בני 3 והבטחנו שניפגש ושנשמור על קשר. [בשבילך זאת הייתה השנה האחרונה משמע טיול האחרון כי היית לפני גיוס]. אז אחרי הטיול השני שמרנו על קשר ממש ממש טוב, התראינו כמה פעמים אצלי ובת"א. ששמעת שאני נוסעת לבומבמלה אמרת שגם אתה בא ולא אכפת לך מהצבא [התכונה הכי בולטת שלך הייתה שאתה מוכן לעשות בשבילי הכל!]. אז התראינו בבומבמלה [לפני חצי שנה] ומשם נהפכנו לחברים. בילינו 4 וחצי חודשים נפלאים: ישנת אצלי, ישנתי אצלך, הכרת את המשפחה שלי ואני הכרתי את שלך, ניפגשנו בת"א, פינקת אותי, פינקתי אותך [אבל לרוב אתה אותי (:], חגגנו את ימי הולדת של שנינו, בילינו, צחקנו, בכינו...עשינו הכל יחד. בחיים לא נהנתי עם מישהו כמו שנהנתי איתך. ברור שגם היו לנו ריבים אבל הצלחנו להתגבר עלייהם יפה וניסינו שלא לחזור על טעויות.

ואז, בתחילת ספטמבר טסתי לפולין. שהייתי בפולין חגגנו 5 חודשים, אני הייתי בפולין ואתה היית בארץ, ביום הזה כ"כ התגעגעתי אלייך ואפילו בכיתי בלי שאף אחד מהחברות שלי ראתה.

כשחזרתי לארץ חגגנו את היומולדת שלי עם המשפחה, הכל היה כ"כ טוב אבל שבוע אחרי שחזרתי הרגשתי שאני צריכה ממך הפסקה של שבועיים [הרגשתי שלא אותה "שיר" חזרה לארץ, וגם אמא וגם אתה אמרתם לי את זה], בסוף זה היה שבוע וחצי ואמרתי לך שאנחנו צריכים להישאר חברים כי באמת הרגשתי שאנחנו צריכים להמשיך להיות ביחד ובאמת המשכתי לאהוב אותך. היית מאושר אותו יום! ואם לומר את האמת גם אני.

אז אחרי ההפסקה המשכנו כרגיל ב"חיי האהבה שלנו" אבל תמיד שאמרתי לך "אני אוהבת אותך" משהו לא היה שם אמיתי, כאילו קצת צבוע. חגגנו לפני שבוע חצי שנה, והכל היה סבבה חוץ מהקטע של ה"אני אוהבת אותך" [הרגשתי עם זה קצת לא בנוח אבל חשבתי שאולי זה יחזור אליי בשלב כלשהו]. מסתבר שזה לא חזר והרגשתי שהאהבה שלנו דועכת.

ביום רביעי הייתה מסיבת יער, שאלת אותי באותו ערב "מה את עושה היום?" ואמרתי לך שאני הולכת למסיבת יער, התחלת  עם הקטעים של "אל תשתי שאני לא לידך!" ואמרתי לך שאני לא ילדה קטנה ואני אשתה במינון סביר ולא אשתכר. אחרי שניתקנו את השיחה שלחת לי הודעה "אני מצטער, תעשי מה שאת רוצה. אני סומך עלייך שלא תשתכרי". שלחתי לך הודעה חזרה "זה בסדר, אני שותה ממש ממש מעט, כדי להנות". אתמול, עוד הרגשת עם זה לא נעים עד כדי כך שבאת אליי בהפתעה הבייתה, עזבת את הבסיס כדי להגיע אליי [אמרתי כבר שהתכונה הכי בולטת שלך הייתה שאתה מוכן לעשות בשבילי הכל???] ולהתנצל שוב פנים מול פנים. לא היה לי מה לומר. הייתי בהלם והלב שלי פעם כ"כ חזק כי בבוקר דיברתי עם מעיין מעירוני ב' ואתמול דיברתי עם מעיינס על הנושא של להיפרד ממך כי כבר לא יכולתי לשקר לך עוד.

הייתי שקטה, בקושי שאלתי אותך "מה נשמע?" אבל זה יצא לי בכוח, שאלת אותי "מה יש? הכל בסדר?" עניתי לך שלא. ואז יצאנו לגינה לדבר.

אני התחלתי לדבר ופשוט יצאו לי שלושת המילים והן "אנחנו צריכים להיפרד" התחלתי לבכות, ואח"כ גם אתה. ניסינו להירגע, קצת הצלחנו.

סיכמנו תקופה מדהימה, מרגשת, סוחפת ונפלאה של חצי שנה. אני מודה לך על כל רגע!

אפשר לומר שאני עדיין אוהבת אותך ויהיה לי קשה לשכוח אותך כ"כ מהר.

תמיד תישאר אצלי בלב כי חרטת שם את השם שלך חזק מאוד.

אני בסדר. לפחות בנתיים.

-ש-