זדיינו.

אל מול עיני חולפות עכשיו תמונות,
רכבת לילה עמוסת קרונות
בחלונות מוארים.
בתמונה אחת עוד ילד,
באחרת גג ודלת
כה מוכרים.

אני רואה ספסל ותחנה
ויד מונחת על כתף קטנה,
וחיוכים חמים.
מישהו עצום עיניים
הצוחק עד לב שמיים,
נער תמים.

איזה עולם מוזר,
עולם מוזר.

שפתיים לוחשות באפלה,
רואה ולא שומע אף מילה
לפני הנשיקה.

איך שימרנו את הטעם
איך הלב היכה כמו רעם
עד השתיקה.

איזה עולם מוזר
איך הזמן שלי נוסע
ואני היטב יודע
איש לא חזר
אל קו ההתחלה
זוהי רק משאלה.

 

...

7 חודשים מאז המסע לפולין.

עבר מהר. יותר מידי מהר.

ועכשיו, עכשיו הזיכרונות עולים ומהדהדים בראש והרגשות מציפים אותי.

 

לזכור,

ודבר לא לשכוח!