זדיינו.

"מה זה, איפה אני?!", אתה שואל את עצמך ומסתכל סביב, שמים כחולים למעלה ועננים לבנים למטה. אתה מסתכל על עצמך ואתה, כולך, לבוש לבן.

"יש פה מישהו?!" אתה צועק, אבל הקול היחיד שאתה שומע זה ההד של עצמך. אתה הולך בין העננים ומביט סביב, אולי תראה משהו. אתה מתקדם ורואה שער גדול ומוזהב. אתה מתקרב לשער, מנסה לפתוח אותו. אחרי דחיפה חזקה אתה מצליח. אתה נכנס פנימה ומתחיל ללכת.

מסתכל סביבך כל הזמן, אתה לא מבין היכן אתה נמצא. אחרי כמה דקות של הליכה אתה רואה דלפק חום וגדול, ניגש אל הדלפק ומצלצל בפעמון שמעליו מלמטה קופץ איש קצת מוזר, לבוש לבן עם כנפיים גדולות ולבנות. "ברוך הבא לגן עדן" אומר לך האיש המוזר. אתה כמובן חושב שהוא עובד עלייך, הרי גן עדן לא קיים. אותו איש מוזר שואל אותך לשמך. אתה עונה לו והוא מביט עלייך בפליאה. הוא מוציא מאחת המגירות ספר אדום וגדול. מחפש משהו, לא ברור לך מה. "אתה יודע שהקדמת בהרבה מאוד שנים, עידו?", הוא פותח לבסוף את הפה. "מה?! איך..." לא ברור לך. "תקשיב אתה רק בן 18, מה אתה עושה פה בכלל?! עדיין לא עשית צבא, יש לך עוד זמן. מה קרה? אתה כל כך רוצה לקבל כנפיים?", אתה מביט בו במבט שואל, עדיין לא מבין מה הולך פה. "איפה אני? מי אתה?" שאלת. אמרתי לך, אתה בגן עדן. ותסתכל עליי, כנפיים, לבן, ההילה אומנם לא עליי אבל כמו מה אני נראה?" מתחכם. "אתה צוחק עליי נכון? ואיך בדיוק הגעתי לפה?" אתה אומר. "שניה, אני אבדוק!", אומר המלאך. לפתע, משום מקום, צצה לה מן טלוויזיה קטנה. "מה זה?" אתה שואל. "זו טלוויזיה. חשבת שאין את זה פה, הא? ככה אני יכול לדעת למה הקדמת.." הוא עונה. הוא מדליק את הטלוויזיה, מעביר לכל מיני ערוצים, או, הנה אתה!" הוא אומר. מועדון, ריקודים, רעש. אתה נזכר שהלכת עם החבר'ה. "מה, רקדתי למוות?" אתה אומר. "לא, חכה! יש המשך. חסר סבלנות אתה!" הוא מריץ קצת את הסרט, אתם נכנסים למכונית. אתה במושב הנהג. כמו ילד טוב חגרת חגורת בטיחות. אחרים סתם עשו רעש והתלהבו. ניצלת את הכביש הריק לנסיעה מהירה. מ60 קמ"ש הגעת ל100 ואחרי דקה החץ כבר הראה 160. אתם מתלהבים, הכביש ריק, רק שלך, אתה המלך! אתה לא שם לב שאתה נוסע בנתיב הנגדי. אתה רואה אורות מהבהבים, שומע ציפצופים, מתלהב וצוחק, שואל את עצמך מה זה הדבר היפה הזה שאתה שומע. הכל נעצר והאוטו מתהפך, חברים שלך מתים במקום. ראית גם איך חוצים את המכונית לשניים כדי לחלץ אתכם.

המלאך עוצר את הסרט, מסתכל עלייך במבט מאוכזב. אתה משפיל את ראשך מטה. "יפה, הרגת את חברים שלך, יכול להיות שגם אתה לא תחזור למטה. הבוס הגדול צריך להחליט" הוא אומר. "לא יכול להיות, מה פתאום? זה לא מה שקרה, לא הרגתי אותם", אתה חושב לעצמך.

"אני שומע את המחשבות שלך, וכן, זה קרה, הם נהרגו, אומר המלאך, "שאראה לך גם את ההורים שלכם?", הוא לא מחכה לתשובה וממשיך את הסרט.

אתה רואה את ההורים של החברים שלך בוכים, שבורים, נראים פתאום מבוגרים. אתה רואה את עצמך שוכב על המיטה בבית החולים, ההורים שלך לידך, אמך מחזיקה את ידך חזק. אביך בוכה, מקווה שתתעורר. אתה לא יכול להמשיך לצפות בזה. אתה מצווה על המלאך להפסיק. "מלה להפסיק? אני רוצה שתראה למה גרמת!", הוא מסנן. אתה מתחנן אליו. אתה לא יכול לראות את ההורים שלך ככה, את ההורים של החברים שלך. אתה שונא את עצמך, מרגיש אשם. בצדק, לא? החברים שלך מתו והכל באשמתך. לא היית צריך לנסוע במהירות כזאת גבוהה. "אז עכשיו אתה רוצה לקבל כנפיים?" שואל המלאך. אתה שותק. "טוב, זו לא בדיוק ההחלטה שלך. הבוס הגדול קובע. תצטרך לחכות פה חצי שעה - שעה ואז אחזור אלייך עם תשובה, בנתיים שב." הוא אומר ומצביע על ספסל לבן. אתה יושב במתח, מחכה. הרגל שלך לא מפסיקה לקפץ, ככה עברו 40 דקות ואין סימן למלאך. עברה שעה וחצי. אתה כוסס ציפורניים מעצבים, לבסוף המלאך חוזר. "טוב, תקשיב, ההחלטה הייתה קשה. אחרי הכל, לקחת חיים של אחרים בטיפשות. הקשית על הבוס הגדול, אבל אתה יודע, הוא די קל עם צעירים, אז נראה שבכל זאת לא תקבל כנפיים" הוא אומר.

....

כנראה באמת..

אבל כמו שאני אומרת "שיהיה"?