בוקר.ברדיו מתנגן שיר ישן שאהבתי.תחושה של נוסטלגיה מטורפת.
הולכת למטה מסתכלת על המטבח ולרגע המוח מתנתק מהפה.רק לרגע.שנמשך ונמשך ונמשך.מוצאת את עצמי אוכלת כל דבר אפשרי,כל דבר שאני רק רואה.מרגישה בטעם המתוק והישן.נהנת מכל שניה.
המוח עדין לא מתפקד,רק הפה.
יושבת מול הטלוויזיה,מסביבי ים של אוכל.ואני גדלה וגדלה.אבל המוח לא פועל באותם רגעים.רק הפה.פועל שעות נוספות.
נגמרת ההספקה.מביאה מלאי חדש.גם הוא נגמר אחרי כמה זמן.וככה זה ממשיך וממשיך...
ואז לרגע,רק לרגע אחד המוח חוזר למקומו.המידע נכנס,מורגש בכל פינה,בכל חלק בגוף..הגלגלים מסתובבים לאט לאט ואז מגיעה ההבנה.
מתחרטת על כל רגע,על כל שניה.
על כל פרור שוקולדת שנכנס לי לפה.
ושוב המוח בורח.
וזה ממשיך.כמו זומבי פשוט רודפת אחרי האוכל.
ואחרי כמה זמן עוד דקה של שפיות.והכל חוזר על עצמו-החרטה,הפחד,השנאה.
חושבת.אחרי יום ארוך בלי מחשבות פשוט חושבת...
מה עשיתי?!כמין הרגל רצה לשרותים.אבל לא.הפסקתי עם זה.אני לא יכולה לעשות את זה שוב.
ואז שוב המוח מתנתק ואיכשהו אני מוצאת את עצמי בשירותים.
מקיאה את נשמתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
