אני יושב וכותב לך את מה שלא אמרתי לך בתחנת האוטובוס.
אני מפחד,כשישבתי שם איתך הייתי משותק, למצמץ היה בשבילי מאמץ בלתי יאומן.
את אמרת המון דברים,זה היה מין ערפל ענק בראשי כל המילים עוד מתרוצצות.
את אמרת שאת אוהבת אותי-ושאת אינך רוצה להכאיב לי,ושאת מקווה שאני יבין,
שלמסע הזה את צריכה לצאת לבדך-שהאיבקות הזו צריכה להיות שלך בלבד
שאם היא תתיש אותך שזה יהיה רק אותך ולא גם אותי.
אני לא הבנתי כל כך מה את מנסה להגיד,ניסית להכחיש את המסר מאחורי דברייך.
ובסוף זרקת לי אם אני מבין,אני רק מצמצתי.
הקו אוטובוס שלך הגיע-נתת לי נשיקה הכי כנה שנתת לי אי פעם.
ולקחת את התיק הענק שלך,ואני,רציתי אבל לא יכולתי לקום ולעזור לך-ולהסביר לך בשניות האחרונות שנתרו.
את מסתכלת לאחור בכנסיה לאוטובוס ומבקשת ממני בקשה- אל תבוא לבקר אותי אני לא רוצה שתראה אותי
ככה-חלשה.
ואני אני רק נשארתי במקום ומבטי עוקב אחרי האוטובוס שיוצא לדרכו...
המשך המכתב בבלוג הבא..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
