עכשיו לפני תחילת הסיפור D:

אני רוצה להגיד שהסיפור נכתב בהשראה של סרט, ככה שאם הוא מזכיר לכם סרט שראיתם זה לא צירוף מקרים :]

הסיפור דומה מאוד בהתחלה לסרט, אבל הוא ישתנה לאטלאט ^^

בקרוב יהיה עיצוב חדש לסיפור :]

קריאה מהנה 3>

פרק 1

ושוב היא מוצאת את עצמה יושבת על המיטה ובוכה בגללו, כול פעם מחדש, אמרו לה שהוא לא בשבילה, אמרו לה שהוא חתיכת חרא, אבל היא לא יכולה להוציא אותו מהראש שלה, ולא מצליחה למצוא את האומץ להגיד לו שזה נגמר, שהיא לא סובלת יותר את ההשפלות האלה, שהיא לא רוצה לשמוע יותר את הקללות האלה, שהיא לא רוצה יותר לבכות בגללו, לכאוב בגללו.

הכול התחיל לפני שנה, בקיץ 2007, זוהי מלודי, בת השש עשרה, גרה בשכונת אביבים בתל אביב, מוקפת בחברות מדהימות, בת לאם חד הורית, יש לה את החבר הכי מקסים שיכול להיות, לפחות ככה היא חשבה, אז הם היו רק חודש ביחד, זה היה עוד חדש כול הסיפור הזה, אבל לפני חודשיים היא הבינה עד כמה הוא נוראי, אבל היא לא מסוגלת לגמור את כול הסיפור הזה מרוב הפחד שיש לה.

לפני כמה ימים ההורים שלה הודיעו לה שהם עוברים לגרמניה, באיזשהו מקום היא שמחה, יהיה לה תירוץ להיפרד מרומן, החבר שלה.

זה היה בוקר יום ראשון, שלושה ימים לפני שהיא עוזבת לגרמניה, לחברות היא כבר הודיעה, רק לרומן נשאר, היא התארגנה במהירות לבית ספר, לבשה סקיני ג'ינס כהה, עם גופייה ירוקה, סירקה את שערה הבלונדיני שהיה חלק מתמיד, שמה את התיק על הגב ויצאה מן הבית, בצעדים נחושים לבית הספר, לספר לרומן שהיא עוזבת לגרמניה.

היא הגיעה לשער בית הספר, תלמידים רבים התרוצצו בחצר, היא נכנסה לתוך הבית ספר כששמעה קול מוכר קורא לה

"מלודי!!"

היא הסתובבה לכיוון הקול וראתה את רומן הולך לעברה.

"רומן.."

היא חייכה לעברו חיוך מאולץ וחיבקה אותו.

"מה קורה?"

"בסדר.. תקשיב רומן.."

"את לא קולטת מה תכננתי לנו להיום!"

הוא קטע אותה ולא נתן לה לדבר.

"רומן תקשיב.."

"אני אבוא לאסוף אותך מהבית שלך ב7 בערב, נלך לאכול, ואז לסרט ואז ל..."

"רומן!"

קראה מלודי והפסיקה את רומן באמצע.

"מה קרה?"

"אני צריכה לדבר איתך על משהו שרציתי להגיד לך ממזמן.."

"מה?.."

מלודי הייתה לחוצה, היא לא ידעה איך להגיד לו את זה מבלי שהוא יתעצבן.

"אני עוזבת.."

"לאן?"

"אני ואמא שלי עוברות לגרמניה"

"מה גרמניה?!"

"כן, אמא שלי הודיעה לי על זה לפני כמה ימים"

"ורק עכשיו נזכרת להודיע לי על זה?!"

רומן התעצבן ותפס בידה של מלודי בחוזקה.

"רומן תעזוב אותי! אתה מכאיב לי!"

"אני לא מאמין! מה יהיה איתנו?"

"אין אנחנו יותר! אתה לא מבין?! אין!"

"מה זה אין אנחנו?! עם מי את חושבת להיות בדיוק?!"

"עם כל אחד חוץ ממך!"

צעקה מלודי בעצבנות, היא לא האמינה שהיה לה את האומץ להגיד את זה סופסוף.

"אתה כל הזמן פוגע בי מחדש! בוגד בי, מרביץ לי, מקלל אותי, כל פעם שאני רוצה להיפרד ממך אתה מאיים עליי, די נמאס לי כבר! אני עוזבת רומן! עוזבת! תבין כבר! זה נ-ג-מ-ר!"

מלודי הסתובבה ללכת כשרומן אחז בידה.

"את לא הולכת לשום מקום, ואת לא עוזבת לגרמניה! אם אני אצטרך אני אחטוף אותך, אבל אין סיכוי שאת עוזבת!"

"לך ממני!!"

מלודי צעקה והרגישה איך היא מתחילה לדמם מהיד, פתאום משום מקום מישהו הדף את רומן ממנה והוא נפל על הרצפה.

"שלא תיגע בה יותר ברור?!"

זה היה כריס, הידיד הכי טוב של מלודי, היא תמיד הייתה מספרת לו את כל מה שעובר עלייה, והוא תמיד היה עוזר לה ומנחם אותה, הוא תמיד היה שם בשבילה.

"כריס.."

מלודי אמרה בשקט וחיבקה אותו.

"את בסדר?"

מלודי הנהנה בראשה לחיוב.

"תתרחק ממנה!"

הוא צעק על רומן והם הלכו מהאזור.

"כל פעם אותו הסיפור, אני מקווה שנפרדתם הפעם"

"כן.."

"מתי את עוברת?"

"עוד שלושה ימים"

"ואת תכתבי לי נכון?"

"ברור! כל יום!"

היא חייכה והם התחבקו.

"אני לא מאמינה שאני לא הראה אותך יותר"

"ברור שאת תראי! את תבואי לבקר פה, ואני אבוא לבקר אותך יחד עם נטלי וולריה"

"איך אני אוכל להסתדר בלעדייך, ובלי נטלי וולריה? בטח אף אחד לא ירצה להתחבר איתי בגרמניה"

"בטח שירצו! לפחות את יודעת לדבר גרמנית שוטף, ככה שלא תהיה לך בעיה"

כריס חייך לעברה חיוך מרגיע.

"מלודי! כריס!"

הם שמעו קולות מוכרים מרחוק, הסתובבו וראו את ולריה ונטלי מתקדמות לעברם.

"ורו! נטלי!"

קראה מלודי וחיבקה אותן.

"איך מתקדמות האריזות לקראת הטיסה?"

שאלה ולריה והזיזה את שערה של מלודי לאחוריי האוזן.

"סיימתי כבר לארוז הכול"

"אני לא מאמינה שאנחנו לא נראה אותך יותר"

נטלי ניגבה את הדמעות שלה.

"ברור שאנחנו נראה! כמו שאמרתי למלודי, אנחנו נבוא לבקר אותה בגרמניה, והיא תבוא לבקר אותנו בישראל, נכון?"

"האהא.."

הנהנה מלודי לחיוב וצחקה.

"אני אוהבת אתכם חבר'ה"

"ואנחנו אוהבים אותך"

"אל תשכחי את זה לעולם!"

"ותכתבי לנו כל יום!"

"זה הכי חשוב"

צחקה נטלי וארבעתם התחבקו.

שלושה ימים אחר כך:

כל החבורה הייתה בדרכה לשדה התעופה, מלווים את מלודי לטיסה.

"מלודי אני הולכת לסדר כמה דברים לקראת הטיסה, כבר חוזרת"

אמרה אימה של מלודי והלכה, משאירה את הארבעה לבד.

"עוד לא טסת ואני כבר מתגעגעת"

בכתה נטלי וחיבקה את מלודי.

"אני פשוט לא מאמינה שאת עוזבת..."

"אני לא מאמינה שאני עוזבת אתכם!"

"העיקר שתיהני בגרמניה, שתרחשי חברים ותעשי חיים!"

חייך כריס.

"תודה חבר'ה.. שאתם פה איתי, אנחנו רוצה שתזכרו לא משנה עד כמה רחוקה אני אהיה אתם תמיד תהיו בלב שלי"

"ואת בשלנו"

"מלודי, אנחנו צריכים לעלות על הטיסה"

אמא של מלודי חזרה והרימה את המזוודות.

"להתראות חברים.."

הארבעה התחבקו בפעם האחרונה, מלודי התרחקה מהם באיטיות, הרימה את המזוודות שלה והסתובבה מתחילה ללכת לכיוון היציאה למטוס.

"להתראות מלודי!"

"אוהבים אותך מאוד!"

"אל תשכחי אותנו!"

הם צעקו לה מרחוק.

"לא אשכח בחיים.."

היא אמרה לעצמה בשקט.