סליחה אבל פתאום לא כול כך נירא לי שאני ה"רעה" בסיפור
בדיוק להפך.
יש פה כול כך הרבה פוסטים של מליון בלוגרים שמדברים על בדידות
אבל אחר כך זה עובררר...
לי דוגרי לא ניראה שזה יעבור
זה כמו פצע,כואב בהתחלה אחר כך שמים פלסטר מחכים שהוא יחלים
אבל ברוב המקרים נשארת צלקת.
אז כניראה שהפצע שלי עדין מדמם וכואב.
תכלס לא כותבת כדי שתרחמו עלי אבל עם בא לכם וניראה לכם שזה יעזור זה יתקבלל בברכה.
שוקלת היתאבדות? אני?
בחייים לא הכול אצלי ורוד
דווקה מתי שחשבתם שהכול היסתדר
דווקא הדבר הקטן הזה שהכי היסתדר לכם הוא בעצם זה שהרס לכם.
לסיום..
הייתי רוצה לספר על עצמי סיפור קטן שאולי יסביר להרבה אנשים מה הפואנטה בפוסט המבאס הזה.
קוראים לי לידור
אני בת 15
חברות אין לי .
מתברר שזה סתם כינוי שהדבקתי למספר מצומצם של בנות שהיו בעבר וישארו לתמיד בתוך הפצע
שלבנתיים אפילו הפלסטר לא עוזר לו.
היו לי רק אהבות נכזבות.
(שאלה: לא יודעת אתם חושבים שכול זה מגיע לי?)
בעיקרון זה לא הכרחי
אבל משפט לסיום.
חברים באים חברים הולכים אבל חברים טובים נשארים לכול החיים.
מה כולה ביקשתי?
חברה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
