על הרגשות שלי אף אחד לא יידע דרך הבלוג הזה יותר.

מה שאני ארגיש יהיה העסק הפרטי שלי.

מה שאני אבחר גם.

השארתי את הפוסט הראשון בנושא ואת האחרון.

השארתי את כל הסיפור עד לכל הקטע הזה, מפה והלאה לא ישאר כלום.

יש לי את סיפור ההתחלה (שאותי הוא ריגש וממשיך...) ואת סיפור הלהתראות(בלי כל הרגשות והפרטים, אבל אני זוכרת את מה שצריך היטב). זה הכל.

זה מה שאני צריכה לזכור.

כל השאר לא משנה, לא לי ולא לאף אחד אחר.

אם מישו יתעניין הוא יוכל למצוא אותי בדרכים אחרות. מספיק לי מלכתוב ולדוש.

הכל נמחק. את מה שהיה אי אפשר אבל את הציפיה שיהיה אפשר למחוק. היה לי נעים כל עוד זה היה אבל איטס טיים טו סיי גודביי.

כמו שהוא כתב בשיר שהיא נהנתה לצטט "זמן להתחיל מבראשית"...זה לא המקום המתאים עבורי יותר וגם לא הפייסבוק. אם פעם יהיה שינוי ברגשות של מישו הוא יודע מה לעשות. מבחינתי זה השבוע האחרון של "החופש" וזה היה יכול להיות זמן נפלא לכל מיני דברים. אני פשוט אשאר עם מה שיש לי ואסתפק בו, כי הכל מראה לי שזו הדרך עבורי. לא שום דבר אחר.

האהבה שלי כנראה הייתה לאזיקים וזה זמן לפרוק עול, כולם. ברגע שיהיו לי בשורות מעניינות יותר מלהתגבר (וכנראה גם להתבגר) אני אשוב, עם חיוך גדול ושמחה בלב, כי זו הדרך היחידה. לא לבכות ולא לכאוב, בטח לא כשלצד השני לא אכפת. מבחינתי נגמר הבכי והעצב, כי אני בחרתי.

מי שירצה אותי יצטרך להוכיח לי שהוא שווה אותי ולא להיפך. נגמרו התחנונים.

אז עד לפעם הבאה,

אני.