כשיש לי את כל הטוב הזה בחיים, שהגיע בדמותה, מאיר על הכל, משכיח את הרע, גורם לי לרצות לחשוב רק עליה.

אבל מנגד...ההורים כאילו מנסים לעשות הכל הפוך, הכל רע, הכל נגד.

מכעיס אותי שהמחשבה הזו שדני המושלם עוד איתם, שהם עיוורים לכל מה שהוא ולכל הדברים הדוחים שיש בו. שבכלל לא משנה איך אתנהג, או איך אהיה,

תמיד משו בי לא יהיה בסדר לעומתו.

מרגישה שאבא כועס בגלל מה שאני, שגם אמא הפסיקה לקבל, כאילו בחרתי במודע את מי לאהוב...קשה לי עם זה שהם לא שמחים כשאני שמחה, הם רוצים משו אחד ואני את ההפך הגמור.

הבית הוא כבר לא הכי בטוח, הכי רגוע. הם שוב עושים לי קטעים כאילו אני ילדה קטנה ולא מבינים שזהו, זה לא יכול להמשיך, לא אחרי שהתרגלתי למה שהתרגלתי ובטח לא כשהם מקשים עליי לחיות את החיים שלי בצורה שבה אני מעוניינת.

ונפגשנו. היה מדהים. היה מושלם.

כן, היה מוזר בהתחלה, כתמיד, אבל זה פשוט הלך והשתפר (עד ש...ההורים שוב הרסו.) ואפילו אחר כך זה לא הפסיק להיות מדהים לשנייה. כאילו לא שינה כלום. איפה אנחנו או עם מי או כמה קר או העובדה שהיא פיצית:]

היא הכי טוב שיכולתי לבקש. הכי נכון, הכי אמיתי. הכי מהלב.

הפרפרים פשוט לא מניחים בכל פעם שנזכרת בטעם שלה, בשפתיים שלה, בעיניים. העיניים שלה. איזה עיניים. כמה בא לי לא להפסיק לעולם לטבוע לך בעיניים.

רק ללטף אותך, לעשות לך נעימים ושתצחקקי, שזה ידגדג אבל אני אמשיך...

ושתנשקי ותנשקי ותנשקי ותנשכי וידיים קרות וחיבוק ולחמם אותך ואותי ו...מול הים. ופשוט ביחד.

אני מאוהבת בך, כל כך.

רוצה אותך כל כך.

ואעשה את הכל כדי שזה יקרה כמה שיותר מהר.

אנחנו, ביחד.

אני אוהבת אותך, רק אותך.