תמיד אני מפחדת להגיד שטוב לי, מפחדת להגיד כי מפחדת שזה יגמר בבת אחת, כרגיל.

אבל מהרגע שהיא נכנסה לי לחיים, אפילו מההתחלה ממש, כאילו מישו הדליק לי את האור שהיה כבוי ומכוון אותי לעבר הטוב.

הכל נראה שולי כזה, חסר משמעות. רק מחכה לרגע ששוב אשמע אותה, לרגע שאראה אותה, לרגע ש...שוב אני אתרגש בטירוף.

מ-0 פעילות כיפית בחיים שלי זה עלה ל-100. יש לי תוכניות לכל יום ויום במשך השבוע (שהתוכנית העיקרית היא לא להפסיק לרגע לאהוב ולרצות אותה...להיות זמינה בכל שנייה ושעה של היום והלילה...).

לימודים ואריאל וסנדרה ונטע ואורית והמסיבת רווקות של כנרת (עם כל המשתמע וכל האנשים שבזמן אחר לא היה לי שום רצון לראות ולהתמודד איתם, אבל אני מלאת כוח ואנרגיות ואושר כזה ש...יהיה בסדר(:) ואז מיה ובוני מתעקשת שאבוא אליה הסופ"ש. מקווה שהתוכניות לא יהרסו כתמיד, כמו כל פעם שקיימות, כמו שהיה:P עם המזל הזה שמתלווה.

מרגישה שהיא הביאה לי משהו חדש ונהדר לחיים, מין ניקיון כזה ואמת ו...מרגישה שזכיתי ושיש שם אור בקצה המנהרה [והוא אפילו ממש קרוב].

אתמול עם מתן היה מרגיז, היה מעצבן, נגעלתי ממנו וכל הפגישה העקומה הזו איתו הוכיחה לי שמה שאני מרגישה אליה זה הכי אמיתי והכי קיים והכי שם. ושזה לא רצון לחום ולמגע, (ז"א, כמובן שיש כזה...) אלא שזה הרבה הרבה מעבר. שאני פשוט אוהבת אותה ונאמנה לה ורוצה אותה. ספציפית אותה.

רוזי, בהיי, ממש שמחה, צוחקת כל רגע, ומאושרת שיש לה אותך.