לקח לי קצת זמן, אבל אני מנסה להגדיל את הפער ביני לבינכן.. ^^
אני מקווה שבשבוע וחצי הקרובים יעלו לפחות שני פרקים, אולי שלושה, ואז חופש סוכות. אני לא אהיה פה, כמו רובכם.
מותר לי לקחת חופש, לא? (:
בסוף הפוסט, אחרי הפרק, יש הסבר קצר על המשך הסיפור. תקראו, אחרת לא תבינו הרבה... 
טוב, פרק? D:
"מ-מה.. מה זאת אומרת?" שרה שאלה באימה והתרחקה ממני מעט. האוטובוס הגיע, עליתי עליו והבטתי לאחור בכוונה לוודא ששרה עולה מייד אחריי. האוטובוס היה ריק יחסית ליום הראשון של הלימודים, אבל זה רק משום שהכיתה שלנו נאלצה להישאר שעה נוספת בסוף היום אחרי כולם, ויחד איתה היו לא יותר משלוש כיתות שהתפצלו לשני האוטובוסים הנותרים.
התיישבתי על אחד הספסלים הקדמיים ושרה התיישבה ספסל אחד מאחוריי, לבד. נעמדתי על ברכיי ונשענתי על משענת הספסל עם מרפקיי,
"אה, את רוצה אולי לבוא אליי עכשיו? אבא ישמח לספר לך את כל הסיפור, אני פשוט מפחדת לדלג על פרטים. ותאמיני לי, זו הזדמנות שכדאי לך לקפוץ עליה." חייכתי בגאון.
"א-אני מניחה שזה בסדר.. רק אצטרך להתקשר הביתה כשנגיע, להודיע לאחי שיבוא לאסוף אותי בערב." היא הסכימה, אך עוד נראתה מעט מודאגת.
"אוקי, יופי." הנהנתי לאט, חייכתי והסתובבתי חזרה לכיסא.
"אבא! אני בבית, ויש איתי חברה!!" צרחתי בקולי המהדהד, עד שלבסוף שמעתי קולות צעדים מגיעים מאזור המדרגות. זרקתי את תיק בית-הספר שלי במטבח, הוריתי לשרה לעשות כמוני והתקדמתי לכיוון אותם צעדים.
אבא קפץ מהמדרגות. "חזרתי." אמרתי שוב.
"אני רואה, ו..מי זאת?" הוא שאל בחשד והצביע על שרה שהסתתרה מאחוריי.
"זאת שרה, חברה שהכרתי היום והי-"
"גיאורג, ליסה! בואו מהר! קרה נס!" הוא צעק, "אני לא מאמין.. חברה? את.. את הבאת חברה הביתה? נעים מאוד, ביל קאוליץ, אבא של ביילי. אני.. אני אבא שלה. היא... היא הבת שלי. ואת חברה שלה." אבא ניגש מאחוריי ולחץ את ידה של שרה במרץ והתרגשות, "סלחי לי, על חוסר הנימוס שלי.. זו פשוט הפעם הראשונה שביילי מגיעה עם חברה מהלימודים אחרי הצהריים. זה פשוט נס! גיאורג, ליסה! נו, איפה אתם?!"
"אוי, אבא.." מלמלתי והצמדתי את ידי למצחי בבושה. לחיי, אני מניחה, הספיקו להחליף גווני אדום כבר שלוש פעמים, אם לא יותר.
"מה הלחץ? אנחנו באמצע משהו, נו!" גיאורג ירד למטה בעצבים, ואחריו אישה נמוכה, רזה ומתולתלת שאחזה בידו.
"איוּ, ג'ורג'!" צווחתי בגועל ומיהרתי לכסות את אוזניי,
"חיפשנו דירות," הוא התקרב והסיר את ידיי מאוזניי ברוך, "באינטרנט."
"אה, ליסה, תראי-" אבא החל לומר אך נקטע על ידי נהמות ההתרגשות של ליסה. היא מיהרה ללחוץ את ידה של שרה, לצבוט את לחייה ולטלטל את גופה כה וכה, עד שזו כמעט הכחילה ולחיי כמעט עלו באש.
"אוקי, אני חושבת שזה מספיק!" קבעתי ולקחתי את ידה של שרה, הוצאתי אותה מבין ידיה של ליסה רגע לפני שחנקה אותה בחיבוק.
"אבא, שרה באה כי.. היא שאלה למה אמא מתה, ו..טוב, חשבתי שאתה תשמח לספר את הסיפור." חייכתי חיוך מעט מודאג.
הבעת פניו של אבי שידרה לא יותר מ-'היית חייבת להזכיר את אמא שלך, דווקא עכשיו?!' , אך מייד השתנתה והוא פצה את פיו,
"מובן שכן, יקירה. מה אתן רוצות שאני אספר לכן?"
"הכל!" קפצה שרה. כפות ידיה היו שלובות בציפייה, ונראה היה שרק חיכתה לשאלה.
"הכל, הא?" הוא חייך, תפס את המגבת והוציא מגש פיצות מהתנור, "טוב, בואו נראה.. אני חושב ש-"
"תתחיל מההופעה באוברהאוזן, ב-2007." המליץ גיאורג, והוא וליסה נעלמו שוב מאחורי גרם המדרגות הרחב.
"כן, אני מניח ששם באמת הכל התחיל..." הוא כיווץ את גבותיו והתאמץ להניח את המגש על השיש מבלי להישרף, "טוב, זו הייתה אחת ההופעות היחידות של הלהקה בגרמניה בסיבוב הופעות באירופה," הוא כחכך בגרונו, "זו הייתה הופעה קצרה מאוד. כמה שירים וזהו, אבל האנרגיות.. גיאורג הזיע נהרות אחרי השיר השלישי." הוא הוסיף ושלושתנו צחקנו. אבא גירד את חמשת הפיצות מנייר הכסף והניח אותן על צלחות בזמן שאני ושרה ערכנו את השולחן.
"זה היה באחד השירים האחרונים, אני חושב, כששמתי לב לבחורה בשורה הראשונה, יושבת ישיבה משולבת על הקרקע ואין אף מעריץ ברדיוס של מטר וחצי ממנה לפחות.."
-
"Wo sind aure hande!" צרחתי עד צאת הנשמה. החלפתי מבטים עם טום וגיאורג משני צדדיי, והבטתי שוב על הקהל. לא יכולתי שלא להבחין בדמות מטושטשת, עגומה למדי, שישבה לה מול מרכז הבמה לפני אלפי מעריצים אחרים. סימנתי לטום שיביט לכיוונה, הוא החזיר לי מבט תוהה וקצת מבולבל.
נגמר השיר, ירדנו מהבמה. 'זאת פעם ראשונה שדבר כזה קרה לי..' חשבתי לעצמי. מיהרתי למצוא את טום כדי לוודא שהוא באמת הבחין בדמות, כמוני, והוא ענה לי בלי להסס, "החוצפנית הזאת! אתה ראית אותה?! אני ראיתי! ישבה לה שם, חסרת תקנה ותכלית, בזמן שמעריצה כוסית אחרת יכלה לשלם סכום עתק על הכרטיס ולעשות לי נעים בעיניים!" הוא שאג.
"זה הדבר היחיד שיכולת לחשוב עליו?" שאל גוסטב באדישות מאחורי דלת העץ של חדר ההלבשה.
נשמעו מספר דפיקות, טובי ניגש לפתוח את הדלת. לחדר הגדול נכנס אחד מחברי צוות ההפקה, ואיתו חמש מעריצות ומעריץ קטן.
זיהיתי אחת מהן, "הי, את לא זו שישבה לה שם?" טום מיהר לשאול את אותה בחורה, "בשורה הראשונה?"
הבטתי בה בלעג ופניתי לחמם לי כוס קפה, הקשבתי לשיחה מהצד.
"כן, אני בכבודי ובעצמי." היא השיבה, "הי, אתה שם! אל תסתכל עליי ככה, אני נגררתי לכאן. לא אשמתי שהמוזיקה שלכם.. פופ-סטייל מדי לטעמי." היא חלפה על פנינו והשליכה עצמה על הכורסא האדומה המרופטת שעה ששאר המעריצים פנו לבקש חתימות ותמונות.
גוסטב יצא מהחדר והביט בה גם הוא בסלידה, כך עשה גם גיאורג כשיצא מהשירותים. התחלתי להרגיש מעט לא בנוח בשבילה.
-
"אמא? אמא אמרה את זה על המוזיקה שלכם?" נדהמתי.
"את מוכנה לתת לי להמשיך?" אבא שילח לעברי מבט זועם, ואני כתגובה רק דחפתי לפי עוד משולש פיצה.
-
"אנחנו מכירים מאיפשהו?" שאלתי ודרשתי ממוחי להיזכר,
"כן." היא ענתה בפשטות, "אתם עד-כדי-כך סניליים?" היא שאלה ברוגז, וקמה על רגליה. סיימנו לחתום למעריץ האחרון והיא הוציאה דף קטן ועט שחור מכיס ז'קט הג'ינס שלה, "לאחותי." היא ביקשה.
'כן בטח.. לאחותך..' חייכתי לעצמי בשקט וחתמתי בקושי על הנייר עם העט שלא עבד.
"היינו יחד בכיתה, קאוליץ." היא פנתה לטום. הוא הסתובב בפתאומיות והביט בה בניסיון להיזכר.
ידעתי שראיתי את הפנים היפות האלה בעבר..
"זה.. צירוף מקרים מעניין מאוד," אמר טום וכיווץ גבותיו, "שכבנו?" הוא מיהר לשאול.
"לא!" היא צווחה בכעס, וכמעט שסטרה לו, "אני נראית לך כמו אחת מאלה שהיית מכניס למיטה כל שני וחמישי?"
"סרקזם, טום, סרקזם." הזכרתי לו כשפניו הפכו להבעה מאושרת ספק דבילית ונראה היה שעומד לענות לשאלתה הצינית בחיוב. האצבע המורה שלו ירדה שוב למטה.
"אני מבקש, זה שני, שלישי, רביעי וחמישי. אני בחופש רק בסופי שבוע." הוא הצהיר, ואני סטרתי לעצמי במקום לו.
"את רואה? את מבינה עם מה נתקעתי? אימבציל! זה מה שהוא!" נבחתי והחטפתי לו מכה חלושה מעל יער הראסטות שעל ראשו. היא גיחכה, והניחה את ידה על פניה באצילות.
"תזכירי לי מה שמך?" טום ביקש,
"לוּנה," היא ענתה ולחצה את ידינו בהצלבה.
"נעים מאוד, ביל קאוליץ, אחיו של האידיוט שמכניס בחורות למיטה בכל יום חוץ מסופי השבוע." חייכתי חיוך רחב.
דיוויד נכנס לחדר וקטע את הרגע המאושר, הוא נתן לנו חמש דקות נוספות להתארגן עם מיקרופונים וגיטרות ולמעריצים דקה בדיוק להתפנות. נפרדנו כמו ילדים גדולים מכולם ועלינו לבמה, שוב.
אוקי, עכשיו, הסבר קצר?
הסיפור בנוי בצורה כזו -
הקטעים שכתובים בהווה [או עתיד, איך שתרצו.. XD] מסופרים מנקודת מבטה שלי ביילי, הבת של ביל.
רוב הקטעים הם כאלה, וזו עלילה אחת בפני עצמה.
עכשיו, כל הקטעים המודגשים שכתובים במרכז הם "פלאשבקים", מכאן שמו של הסיפור.
הפלשבקים כתובים מנקודת המבט של מי שנזכר, מי שמספר אותם. זה ישתנה, ורוב הפעמים אתם תשימו לב מי הדמות שנזכרת.
אבל כשזה יהיה פחות ברור אני מבטיחה לכתוב POV לפני כל קטע מודגש.
הקטעים המודגשים הם חוויות שעברו על הדמויות בעבר, וזו סוג של עלילה נפרדת ממה שקורה בהווה/עתיד. בשלב מסוים בסיפור שני הקטעים מתלכדים ומשתלבים בדרך כלשהי...
אני כבר אומרת - אם אתם לא אוהבים סיפורים שמשנים נקודת מבט וזמן לעתים קרובות, אל תיכנסו לסיפור הזה בכלל.
אבל זו חתיכת עלילה, ואני מאוד מקווה שאלו שיחליטו לקרוא יהנו ממנה..
אז זהו בינתיים,
אני אעלה פוסט קטן עם ספויילרים בהמשך הערב [כשאסיים את הפרקים הבאים.. D:]
ועד אז,
צ'וס! 3>
תגובות? D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
