היי לכן,
מצטערת על הפיגור בשבוע האחרון.. אין לי הרבה זמן לכתוב ולפעמים אני גם קצת מתעצלת.. ^^"
אבל בכל זאת, חופש וכל זה... לא? D:
טוב, בלי עיכובים - הפרק שחיכה המון זמן על הדיסק-און-קי, והרגע חתמתי את המילה האחרונה בו.
תהנו.. 
פרק 47 :
"היי! – " הייתה המילה הראשונה והיחידה מתוך משפט ארוך ומוזר בגרמנית שהצלחתי להבין. לא התייחסתי. זכרתי שזו ההסעה המוקדמת של בית הספר היסודי, ומתוך הנחה שהקול הוא של ילד בן גילו של אחי - התעלמתי.
השענתי את ראשי על החלון הרטוב והקר, הנחתי את התיק בין רגליי וכיסיתי את בטני עם ידיי, שקפאו גם הן. הסתכלתי על הצלקות, אלו שכבר הספקתי כמעט ולשכוח, אלו שעיטרו לי את הידיים בצורה כל-כך מזעזעת כבר כמעט שבועיים, וניסיתי להבין איך אני מצליחה להחזיק מעמד.
זיכרונות מאותו יום שבו והכו בי כמו אלות מעץ משובח, הרגשתי הלומה והאור הלבן לא הפסיק לשגע אותי. מצמצתי בחזקה, פעם אחר פעם, וכשזה לא עזר פשוט ניערתי את ראשי. 'אוף.. אני חייבת לשכוח את הדברים האלה, או ללמוד לשלוט בזה... ' חשבתי לעצמי ואחזתי בראשי המסוחרר.
"היא לא מדברת גרמנית. זו אחותי, לי. " קולו של בן בשפה מזוהה נשמע מאחד הספסלים האחוריים של האוטובוס. לא טרחתי אפילו להסתכל אל מי דיבר.
לא עבר רגע וכבר הרגשתי יד חמה, ודי גדולה אם לומר לפי המרגש, מונחת על כתפי, זו שרחוקה מהמעבר וצמודה לחלון מכוסה האדים. 'יופי, ' חשבתי לעצמי בייאוש, 'זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. עלוקות בני אחת-עשרה שירדפו אחריי. ' הרמתי את היד מכתפי, העברתי מעל לראש וזרקתי אותה מעברי השני, 'שתחזור לבעלים שלה. '
עקבתי עם עיניי במעלה הזרוע, עד שהגעתי לפנים. בחור שנראה בן גילי, פחות או יותר, שיערו מזכיר את השיער הצהוב של טימוטי, ועיניו ירוקות ומבריקות כמו זוג אבני חן.
"רק אנגלית, הא? " אמר במבטא צולע למדי ובחן אותי, את החלק שהתיק לא הסתיר, "את יודעת... תמיד אמרתי שבריטיות עושות לי את זה, " הוא קרץ אליי והניח את ידו על הירך שלי. הבטתי בו בגועל והתרחקתי כמה שיותר, עד שראשי נגח בזכוכית. הכאב שעבר בי הזכיר מאוד את הכאב שחוויתי אחרי שראשי הוטח בקיר, אז.
ושוב האור הלבן, אך הפעם נוסף אליו גם הבקבוק הכחול הגדול, "עזוב אותי! אל תיגע בי! " צווחתי וסוככתי עם ידיי על פניי.
"היי, וואו, בסדר... לא נוגע! " הבחור הרים את ידיו ככנוע וקם על רגליו, "ט'ח.. גם כן זאת, עוד מטורללת לרשימה. " הוא צחק עם חבריו והביט בי מהפינה, מלגלג.
'יופי, לי. את ממש מוכשרת. הדימוי היחיד שהצלחת להשיג לעצמך הוא הפרוצה המשוגעת שברחה מהמוסד. ' הצמדתי את רגליי לחזה וטמנתי את ראשי בין הברכיים.
השעה תשע וחצי בבוקר, קריר ורטוב, בני משפחת וויליאמס יצאו לעבודה וללימודים. בבית נשאר לואי, וביתו הכלואה בחדרה.
לואי בדיוק סיים להכין לעצמו את ארוחת הבוקר, ולאנה סלט פירוט וכריך. הוא הניח צלחת וכוס מיץ תפוזים על מגש גדול מעץ, לקח את ספרי הלימוד ממגירה נעולה בתוך המזנון של הטלוויזיה והתקדם בצעדים פזיזים אל החדר שבקצה המסדרון.
שלוש דפיקות על הדלת הספיקו כדי לשמוע את אנה קמה ממיטתה חרישית ומדדה אל הדלת, מסירה את הנעילה ופותחת אותה לכדי חריץ.
"אני לא רגילה לחשאיות כזאת, אבא, אני מפחדת לפתוח את הדלת בבוקר.. אתה מוכן לספר למשפחה כבר?! " היא שאלה בעצבים אחרי שלואי נכנס לחדר, הניח את המגש והספרים שאיתו על השולחן והספיק לצוות עליה שלא תשאיר את דלת החדר פתוחה ושלא תעמוד יותר מדיי.
"אני אספר.. " הוא מלמל והרכיב את משקפי הראייה שלו, "בבוא העת, אני אספר. ברגע שאמצא את הזמן הנכון, אבל בינתיים הם לא מוכנים. " הוא פתח את ספר הקריאה עב הקרס ששכב בראש ערימת הספרים על השולחן והחל להקריא שורות נבחרות מתוכו.
"אבא, " אנה הרצינה וסגרה בעדינות את הספר בידיו של אביה, "אני צריכה לצאת. אתה תצטרך להבין את העובדה הזו בשלב מסוים, אני פשוט לא יכולה לחיות בתוך חדר של מטר-על-מטר! " היא שאגה ושילבה ידיה על החזה.
"דיברנו על זה כבר כמה פעמים – את עוד ילדה, ילדה חולה. העולם שבחוץ מסוכן מדי בשביל מישהי של- "
"העולם שבחוץ ימשיך להיות מסוכן אם תמנע ממני מלהכיר אותו! " אנה התפרצה בזעם, ועתה החלה להרגיש גם את המחנק המוכר בגרון שמגיע עם כל שיחה מסוג שכזה.
"אז.. יכול להיות שפשוט עדיף.. לחסוך ממך את העולם הזה. " לואי השיב בטון רגוע להפליא, ובדיוק כשהתכוון להמשיך להקריא מהנקודה בה הפסיק אנה התפרצה שוב בכעס ;
"אבא, אני כבר ילדה גדולה! אתה לא תצליח להשאיר אותי כאן עוד הרבה זמן..
אני אומרת לך עכשיו, ולגמרי ברצינות, שאם לא תיתן לי לצאת, אני אצא בעצמי. אם זה לטעמך ואם לא, זה מה שיהיה. אתה מנעת ממני ילדות רגילה, ואני לא מתכוונת להמשיך לאפשר לך למנוע ממני את כל החיים. "
"אני מבטיח לך, שאם תצאי בכוחות עצמך את תצטערי על זה במשך כל חייך. אין לך מושג מה מחכה בחוץ.. " לואי הרכין את ראשו והביט בה מעל למשקפיו. מבטו הפעם היה חלול, והביע חוסר שביעות מוחלט.
'אף אחד לא אמר שאני אצא בכוחות עצמי, לא כך, לואי? ' המחשבה עברה בראשה של אנה וכבר עמדה לה על קצה הלשון, והיא כל כך רצתה להגיד אותה בקול עמוק וערמומי, אבל לא היה לה הכוח לסכן כך את לי. הצלקות שזה יכול היה להשאיר עליה עלולות להיות לא פחות עמוקות מאלו שכבר יש לה.
טוב, אני מצטערת על המחסור בטוקיו הוטל.
אבל ככה העלילה תוכננה [עד כה..] , והם יחזרו בגדול בפרקים הבאים.. 
אני ממש מקווה שהסיפור לא משעמם אתכן.
כי אני מרגישה שהוא כבר ממש מרוח.. אבל אולי זאת רק אני.
-חלק נוסף של "ערב יום שישי" יעלה או בהמשך היום, או מחר, או אחרי שאני אחזור מעכו. ><"
עובדה חשובה -
אני עכשיו בת 14 ושעה וארבע דקות!!! D:
נכון שזה הרגע הכי מרגש בחיים?! [שלי, לפחות. למה להרוס את האווירה? 
]
חח... סתם. אני פשוט קצת מתרגשת... P:
עוד שלוש שנים רישיון!! אעעההעאעה .
ממ... טוב, אני מניחה שאסיים בכך את החפירה להיום..
סוף שבוע נעים וסוף חופש מאגניב שיהיה לכן! 
[ומזל טוב לי, ככה.. על הדרך.. P:]
3>
עריכה :
נ.ב ; תודה רבה רבה על התגובות למטה.
שימח אותי מאוד שאהבתן.. אני רק מקווה שאני לא אאכזב בחלק השני.. ^^"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
