Tokio Tales - Tommy.

כן, החלטתי ברוב תומי לכתוב וואנשוט.

משעמם, אנשים, מה לא בסדר?!

כתבתי אותו בפלאפון כשהיינו בדרך הביתה מהצפון, וראיתי במקרה צללים [כמובן שהכל בראש, כן?] של גוויות. זה היה אחד הדברים המבהילים ביותר שראיתי.

בקיצור - קבלו ~

הדבר השחור ההוא.

העצים שרקו לי, קרצו וקראו לי לבוא.

בלי לחשוב פעמיים, פתחתי את הדלת ויצאתי בריצה.

פתאום נעצרתי, חוקרת ומתבוננת סביבי. מולי ניצבו סלעים שאור הירח הרך שנתן להם זוהר משונה, נתן הרגשה מחליאה. הצללים שנוצרו מההשתקפות נראו כמו שורה של גוויות תלויות מהצוואר.

המשכתי קדימה, מהססת, מחפשת אחריך.

מדי פעם נשמעו קולות רחש וציוצים, ענף נשבר או יללה של זאב מורעב. אישוניי התרחבו לגודל כדור גולף כשהתאמצתי להתבונן קדימה ולהסתגל לחשכה.

עוד מרחוק יכולתי לראות אותה. אותה בקתת עץ רעועה שהכרתי כל כך טוב, המקום בו ביליתי איתך את כל הילדות שלי. תמונות מהעבר הרחוק חלפו כנגד עיניי, גורמות לי לבהות באפלה מבלי להניד עפעף.

התקדמתי במהירות ופתחתי הדלת שגם ככה איימה להתפרק, מרוב השקט הנחתי שמשהו לא בסדר.

ברגע בו ראיתי את מה שראיתי, עצמתי את עיניי בחוזקה כמנסה להתעורר מחלום בלהות. התפללתי שמה שראיתי הוא רק הזיה, בסך הכל פרי דמיוני שנהגו לומר כמה מפותח הוא.

"תפקחי את העיניים! " הוא צעק. קולו המחוספס מאז ומעולם נתן הרגשה רעה. לשמוע אותו מדבר היה כמו להעביר את הצבעות בקלילות מעל נייר ליטוש משומש.

לא הגבתי לדבריו. הסתובבתי והגנתי עם הדלת על גופי וראשי. "תפקחי את העיניים שלך! אני רוצה שתראי אותו מת לנגד עינייך, אני רוצה לראות את האור בעיניים שלכם כבה! " הרגשתי צריבה עמוקה בלב. לא ברור לי איך ולמה, אבל הוא הבין, שכשאתה תיעלם, לי לא יהיה למה לחיות. הוא הבין שברגע שיביא למותך, לא תהיה לי ברירה אלא ללכת אחריך.

הגדלתי את הרווח הקטנטן שנוצר בין עפעפיי ומצמצתי לנוכח האור הלבן שבקע מן המנורה שנתלתה מהתקרה. העיניים שלי כבר הספיקו להתרגל לחושך, ללילה, לקור.

הוא שלף משהו שחור מאחורי גבו ומתחת לדמעות והאיפור המרוח היה לי קשה להבין מה היה זה בדיוק. הדבר היחיד ששמעתי באותו רגע היה הקול העמום שלך מתחת לפיסת הבד שחסמה את פיך מלדבר, וקולות הבכי ההולכים ומתגברים שבקעו מפי שלי.

קול ירייה, ציפורים מתעופפות ורוח נושבת. מסך לבן.

לא הספקתי לומר אופס וכבר הופעת לך, מרחף מולי. נראית בדיוק אותו הדבר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך ; גבך שפוף, שיערך פזור ופרוע על כתפיך, הצבע השחור שלו דהוי לגמרי. שבילים שחורים נמרחו על לחייך הלבנות שצבען החיוור לא סירב להרפות. במקום אותם בגדים כהים ומשופשפים, גופך הצנום התעטף בפיסות בד, שהתיימרו להיראות כזוג מכנסיים וז'קט לבנים.

אבל משהו נוסף... משהו שלא שמתי לב אליו עד שבאמת הבטת אל תוך עיניי. כתם בצבע אדום בוהק זהר בתוך עינייך. כתם שנראה כמו תמונה שנחרטה ונחתמה בראשך. ראיתי הכל דרך זוג העיניים האלה.

"ביל... " לחשתי והבטתי על כפות רגליי, שנראה ורחפו להן מספר סנטימטרים מעל הקרקע, "אה... " המהמת כתשובה.

"הבנתי מה היה הדבר השחור ההוא.. " חייכתי בסיפוק.

"אני אוהבת אותך. " לא הוספת מילה לדבריי. התקדמת בזהירות, מדלג באוויר וכרכת את ידייך סביבי, מהדק את האחיזה יותר ויותר מרגע לרגע.

זה היה אמור להיות שונה לגמרי.

אבל איבדתי את זה פעמיים, ועיבדתי את זה בערך מאה.

נו, איך יצא?

לגבי הפוסט הקודם, שיצא מוזר ולא ערוך,

העליתי אותו בזמן שלא הייתי אמורה להיות על המחשב. פשוט העליתי אותו, בחמש הדקות שהיו לי, והלכתי לישון.

לא היה לי כוח לחפור על כל מה שעובר עליי מעבר, האמת שגם עכשיו אין לי, אבל תראו - הנה אני עושה את זה בכל זאת.

הודעה חשובה מאוד תגיע בקרוב, ואני מצפה מכן לקבל אותה בזרועות פתוחות! D:

זהו להיום, לא יהיו ספויילרים, מצטערת.

נתראה שוב מחר,

תומי.

הו.... ותגובות לפרק למטה בבקשה.

פרק 33 :

"נו, את מוכנה לצאת כבר?! אני עומד פה קרוב לשעה! " טום ייבב מצידה האחד של דלת השירותים, כשטימי יושב מאחוריו וצופה בטלוויזיה ובקס נעולה מצידה השני. "טום! אם לא תניח לי, אני אניח לך ללכת לבד היום! " היא צעקה מתוך השירותים וקולות של חפצים נופלים נשמעו ללא הרף מבפנים, "הכל בסדר שם? אל תשברי כלום, יחייבו את דיויד על הכל.. " טום צעק בבהלה והתקרב לדלת, מצמיד את אוזנו אליה בניסיון לשמוע יותר טוב את המתרחש בפנים.

"אני לא שוברת כלום, וגם אם יחייבו אתכם, זה לא סוף העולם. " היא ענתה ופתחה את הדלת במהירות, גורמת לטום ליפול על ברכיו מולה וצחקקת בין לבין, "אני בטוחה שטימי מסכים איתי. " היא חייכה חיוך צבוע והושיטה לו את ידה. טימי שישב על הספה והביט במתרחש לא יכול היה לעצור את פרץ הצחוק שהתפתח בו ואחז בבטנו מרוב כאב. טום התרומם על רגליו בנינוחות וסקר את גופה של רבקה עם עיניו ; היא לבשה טוניקה לבנה משוחררת ומעוטרת בפרחים אדומים וכתומים, מתחתיה מכנס טייץ שחור ולכפות רגליה נעלי סירה שחורות. שיערה השחור נאסף בגומייה דקה שרק עין מזוינת יכלה לראות, וקצותיו התפזרו בשלמות על כתפה הימנית. עיניה הכחולות אופרו עם מעט צללית שחורה, עיפרון ואיילינר המקנים להן מראה מעושן. הצבע הכחול שבעיניה זהר כמו שלא זהר מעולם, בפעם הראשונה היה זה הדבר בו טום התרכז יותר מאשר בחזה או בישבן של הבחורה העומדת מולו. "באמת, רבקה, נובמבר! כמה פעמים צריך לעדכן את לוח השנה במוח הפצפון שלך?! " טימוטי צעק לעברם והעיר את טום מחלומותיו, "את נראית... נהדר. " מיהר לומר  כדי לא להיראות מטומטם, או מטורף. "תודה. גם אתה נראה.. טוב. " היא הסמיקה והעבירה את עיניה על כל גופו. הוא לא התלבש מיוחד מכל יום רגיל, אותם בגדים רחבים שהפעם היו בצבעים לבן ושחור, כובע לראשו ונעלי אדידס לבנות מצוחצחות לרגליו. "הרכב והנהג מחכים למטה, זאקי מחכה מחוץ לחדר כבר חצי שעה ומנסה לשכנע את הנהג לא לנסוע לשום מקום. אני חושש שהוא התעצבן קצת.. " אמר טום בחשש ופתח בפניה את דלת החדר, חושף את פרצופו הזועם של מי אם לא – זאקי. "ניחשת נכון. הוא איים שאם לא נרד למטה עוד שתי דקות הוא ייסע ולא יחזור. יגיש כתב פיטורין ברגע שנחזור לגרמניה. " הוא אמר בכעס וטרק את הדלת מאחורי גבם. השניים קפצו במקומם ומיהרו לעקוב אחרי זאקי שמזמן היה בדרכו לעקב את הנהג העצבני. "מה הוא אמר? " שאלה בקס, מבולבלת מהכעס והנימה העצבנית, "שום דבר חשוב. הנהג קצת לחוץ, זה הכל.. " ענה וחייך אליה ברכות, "אני חושב שהנהג הזה הגזים קצת הפעם.. לביל לוקח הרבה יותר זמן.. " טום גיחך ולחץ על הכפתור במעלית המורה על סגירת הדלתות. תוך חצי דקה, טום, רבקה וזאקי ניצבו כמו שלושה חיילים מול הרכב השחור, שהתגלה כלימוזינה. "וואו, לימוזינה! איזה כיף! אף פעם לא יצא לי לנסוע בכזאת.. " בקס צייצה בהתרגשות וקפצה על טום בחיבוק. היא הפנתה את ראשה אליו וגילתה זוג עיניים חומות המביטות בה במבט תוהה, "מצטערת... " "-מצטער... " אמרו שניהם יחד ומיהרו להתנתק אחד מהשנייה. בקס ניערה מעט את בגדיה ונכנסה ללימוזינה בדיוק כשטום פתח את הדלת.

-

"תיהנו !.. " ביל צעק רגעים ספורים לפני שדלת חדרו של טום נטרקה לו בפרצוף. "נהדר.. ועכשיו אני לבד. " מלמל לעצו בדכדוך, " שוב. " הוא התיישב על המיטה הרחבה שמצעיה עוד היו מבולגנים מהבוקר, קובר את ראשו בין כפות ידיו ומשפשף את עיניו בעדינות. הוא הרגיש צריבה בעיניים והסיר את ידיו מפניו, מושיט אותן קדימה ובוהה בכתמים השחורים המרוחים עליהן. הוא קם לאט והתקדם לחדר האמבטיה, פותח את זרם המים הפושרים ושוטף את האיפור מפניו. 'מה אם ארצה לצאת? אין לי כוח להתאפר שוב.. ' חשב לעצמו בעגמומיות ועצר מהשטיפה בכדי להרהר מול המראה, עם עצמו. לבסוף החליט שאין באפשרותו לאגור מספיק כוחות בכדי לעשות יותר מצעד וחצי במשך דקה, ושטף לגמרי את האיפור מפניו ועיניו החומות. כאשר סיים, ביל יצא מחדר האמבטיה והחל מחטט במזוודתו בניסיון למצוא משהו. הוא שלף מתחת לערימת בגדים צבעונית מחברת מאוירת בציורי קלף, ודפדף בין עמודיה, ממלמל לעצמו מדי פעם מלה או שתיים.

ביל יצא למרפסת הגדולה, עדיין אוחז במחברת, והוציא מכיסו מצית וחפיסת סיגריות מקומטת, שנראה ונשארו בה לא יותר משלוש סיגריות בלבד. הוא שלף את אחת מהסיגריות הבודדות מהקופסא והדליק אותה בעזרת המצית הירוקה שבידו השנייה, נזהר מאוד שלא להדליק בטעות את המחברת. למזלו, הפעם לא הייתה לצלמים אפשרות לחדור לפרטיותו – המרפסת בחדרו של טום, בניגוד לחדרו שלו, פנתה אל הים, ולצלמי הפפראצי לא הייתה אפשרות כניסה לחלק הזה של המלון.

ביל הניח את המצית על שולחן הפלסטיק הלבן הניצב לידו ופתח את המחברת בעמוד ריק. הוא רץ בזריזות לשידה שליד המיטה והוציא משם עט שבדרך כלל נמצא במקום זה במלונות בהם שהו. הוא חצה חזרה את החדר, יצא אל המרפסת וסגר אחריו את דלת הזכוכית הגדולה.

הוא התיישב על הכיסא ושילב את רגליו לכדי ישיבה מזרחית, הניח את המחברת בדף הריק על ברכיו ושקע עמוקות בכתיבה.

קולות צחוק והמולה נשמעו לאורך המסדרון, קולות שבקלות הצליחו להעיר את ביל ממחשבותיו. הוא סגר במהירות את המחברת, רץ חזרה אל פנים-החדר וטמן אותה עמוק בתוך המזוודה.

קולות הצחוק העמומים נשמעו עכשיו יותר ויותר קרובים, עד כי נדמה שבקעו מתוך החדר עצמו.

ביל, שהעדיף להתעלם, התיישב חזרה על המיטה ונשכב על גבו. המחשבות וההרהורים עלו במוחו ללא הרף, אך הוא לא ניסה למנוע זאת. בכל פעם שהתאפשר לו, וכשהיה לבדו, היה שוקע במחשבות עמוקות על חייו, על האנשים בחייו, על מה הוא צריך ולא צריך לעשות.

הקולות כעת נשמעו חזקים מתמיד, ואליהם נוספו גם רחישות צעדים מתקרבים ונקישות נעליים. ביל התרומם בבת אחת והביט בשקיקה על דלת החדר.

הידית העגולה זזה מעט, לאחר מכן נשמע רחש של מפתח המסתובב במנעול, הידית הסתובבה והדלת נפתחה לרווחה.

"אוי, אלוהים... " ביל צייץ ורץ לדלת, יוצא מהחדר וסוגר אותה אחריו. הוא נשען עליה ולאט הזדחל לו על הרצפה, הבעה המומה עוטה את פניו והוא אינו מגיב לדבר.