מצטערת על העיכוב עם הפרק.. הייתי קצת עסוקה בלימודים ולא ממש הצלחתי לכתוב..
תודה לאלו שחיכו.. אני שמחה שיש לי קוראות כמוכן. 
טיפסנו על הגדר הירוקה כאילו מלאך המוות שועט מאחורינו. סאמי קפצה מטה ראשונה, אני נשארתי יושבת על המעקה העליון.
"אני לא יכולה, זה גבוה מדי.." ייבבתי. אני סובלת מפחד גבהים מאז הטיול עם סבתא להרים בטורקיה. הבטחתי לעצמי ביום שעמדתי על הצוק שלא אצא יותר לטיולים עם סבתא לעולם.
"נו, באמת, בייל. זה לא כל כך גבוה, לא יקרה לך כלום." סאמי זרזה אותי.
"היי, אתן שם!" הקריאות מאחורינו התחזקו והצעדים הרעידו את הגדר עד שכמעט נפלתי, "אתן שם, עצרו!"
לא חשבתי פעמיים ומייד קפצתי אל המדרכה האפורה. רגלי נתקעה במסמר בולט והקרסול התעקם לפני שנגעתי בקרקע. התחלתי לצרוח.
"ד-ד-דם... ד-דם.." סאם הצביעה במבט קפוא על הרגל המדממת העקומה שלי והשתטחה על הארץ,
"מה קורה שם?" הקול צעק מצידה השני של החומה,
"א-אני נפצעתי.. וסאמי התעלפה! סאמי, קומי כבר, פרנואידית!" ניערתי אותה אחרי שהצלחתי לשחרר את רגלי,
"אנחנו באים!" אמרו הקולות ומייד לאחר מכן הבחור המתולתל עם הכובע והילד נחתו על המדרכה לידי.
"תעזור לה לקום," אמר הבחור עם הכובע, "אני אסחב את השנייה".
הילד הניח את ידי על כתפו ובמאמץ משותף קמתי על רגלי הבריאה, הבטתי בדאגה בסמנת'ה, אבל ברגע שהבחור ניסה להרים אותה היא התעוררה וקמה על רגליה במרץ, כאילו כלום לא קרה.
"את רוצה להגיד לנו איפה את גרה, שנוכל לגרור אותך הביתה?" הילד שאל וצחקקתי. הסברתי לו בפשטות את הדרך וקיוויתי בכל לבי שאבא הגיע או שטום עוד לא יצא.
"אנחנו מצטערים על מה שהיה קודם.." אמר המתולתל, הבטנו בו מבולבלות, "כל הקטע עם ג'יי.. הוא לא אוהב לשתף פעולה עם מוזיקאים טובים ממנו." הוא הסביר.
"מ-מוזיקאית? אני? נהה, לא בעידן הקרוב." האדמתי, עיני עוד עוקבות אחרי הנעליים.
"שמעתי שהיה לך מורה טוב. טום קאוליץ, דוד שלך, לא?" אמר הילד ועיניו נשאו אליי מבט מעריץ,
"כן, טוב.. הי, רגע, מי אמר לכם?"
-"אף אחד. קוראים לך ביילי קאוליץ, לא? עושים אחד ועוד אחד, זה נורא פשוט. או שאת הבת שלו או שאת אחיינית שלו." ענה המתולתל בפשטות.
הגענו לפתח הבית, נפרדנו בתודה מהבנים, "לאונרד ואנדי, לשירותך." הם קדו קידה ופנו לדרכם.
סאמי עוד עקבה עם עיניה אחריהם עד שנעלמו מאחורי הגבעות, ואז דילגה אחריי לתוך הבית.
"אבא?" קראתי, "אבא, אני בבית!"
איש לא ענה, אבל מרחוק הצלחתי לשמוע צליל גיטרה. צלעתי אל חדרי כשידי נתמכת בכתפיה של סאם, נעמדתי על השטיח הסגול הקטן ודפקתי על הדלת.
"כן?" זיהיתי את קולו של טום מבפנים, והנגינה פסקה. סובבתי את הידית וצעדתי צעד אחד לבפנים, נשענת על הקיר.
פתחתי את הדלת לרווחה והפשלתי את המכנס המוכתם מדם. עיניו של טום נפערו בבהלה והוא הניח את הגיטרה על מיטתי.
"זה יחזיק. הרגל שלך אפילו לא נקועה, עקמת אותה בזווית לא טובה, זה הכל." דוד טום ניחם אותי כשהדביק את קצה התחבושת לרגלי הנפוחה.
נשימותיי קפצו מהבכי ומהכאב עד שלבסוף נרגעו והצלחתי להתרומם.
"את.. לא רוצה לחזור לשיעור האחרון?" סאם שאלה כבדרך אגב אחרי שהוציאה בקבוק מים קריר מהמקרר,
"נראה לך? יש לנו הזדמנות להישאר בבית, למה שלא ננצל אותה?" ראיתי מבעד לחלון איך במהירות מכסים ענני הגשם את המבורג הקטנה ועל שולי הזכוכית מצטברות טיפות קטנות של גשם.
אני שונאת את מזג האוויר ההפכפך הזה של הסתיו, וכל כך רוצה שהחורף יתפרש על כל השנה. אבל טום וסאם לא מסכימים איתי,
הם אומרים שהחלק הכי טוב בשנה הוא זה שבו צריך ללכת כמעט עירומים למשתנות הציבוריות האלו שנקראות "בריכה".
"תישארי בבית, אני אכתוב לך אישור. " דוד טום העיר אותי ממחשבותיי על החורף ועיניי ניתקו אליו, "אבל תדאגו שגם סמנת'ה תקבל אישור."
"אל תדאג, דוד של ביילי, הכל יהיה בסדר." סאמי טפחה על כתפו של טום בפראות רגע לפני שזה יצא מהחדר בגיחוכים והנהוני ראש.
"רגע, רגע! טום.." קראתי אחריו. ראשו השתחל בחריץ שבין הדלת למשקוף והוא הביט בי בעיניים גדולות וחיוך רחב,
"אתה.. אתה יכול לספר לי עוד קצת.. על אמא ועלייך?"
עיניו נעצמו והבעת פניו התרככה. סאם הביטה בי בשאלה אך העמדתי פנים שלא שמתי לב ונשכבתי לאחור על מיטתי.
-
ירדנו מהבמה אחרי החלק השני והמוצלח של ההופעה המדוברת באוברהאוזן.
אה, זה נגמר. איזו הקלה.
"הביתה !! " צעקתו של ביל מתוך חדר ההלבשה הקפיצה את כולנו, שומעים שהוא מאושר.
"אין לכם על מה לשמוח, " אמר לנו דיוויד בפנים חמוצות ונקש על דלתו של חדר ההלבשה, "חוזרים לעבודה אינטנסיבית על הדיסק. אין חופש עד אמצע דצמבר." הוא מירר בבשורות שהדחקנו עד אותו הרגע.
נו טוב, חשבתי, אולי עדיף ככה. יהיו סוף-סוף ערבים פנויים, והמיטה שלי תהיה כולה לרשותי. ולרשות כל אחת אחרת שתרצה, כמובן.
"צא מזה, אידיוט." ביל, כששערו כבר פחות.. קופצני, הגיע מאחורי ונתן מכה הגונה לראשי.
נזכרתי באותה לונה שנכנסה קודם וטענה שלמדה איתי בכיתה, ותהיתי א לא באמת הכנסתי אותה למיטה. מייד אחר-כך מחשבותיי התעופפו לשיעורים ששלחו לי במייל אתמול בלילה ולא הספקתי לעשות.
"הציונים שלנו בסיכון." אמרתי במפתיע, בלי לחשוב.
"מה? למה אתה חושב?" ביל שאל כבדרך אגב ונעמד מול הראי להסיר את כל השחור מפניו,
"בגלל הלונה הזאת." נפלט לי. ביל הביט בי בהלם ובבלבול, לרגע אחד, וחזר לתעסוקתו.
"מ-מצטער.. חשבתי בקול רם, אל תתייחסו אליי, אני עייף." מלמלתי שעה שהורדתי את המגבת מעל כתפיי ואת כוס המים החד-פעמית זרקתי לפח.
שני שומרים מגודלים נכנסו לחדר והובילו אותנו בצעדים כבדים אל מחוץ למתחם ולתוך וואן שחור מאיים שחנה ליד הדלת האחורית.
"הנה, הם יצאו." קול מאחורינו שיתק את כולם באפלולית ואימצנו את עינינו אחר הדמות המדברת.
אור מצית נדלק והאיר את פניה של נערה בעלת עיניים תכולות ושיער בהיר, כמעט כסוף, שישבה בצמוד לקיר המבנה ודיברה בטלפון כשבאחת מידיה סיגריה דולקת.
"לונה," ביל לחש, "מה את עושה כאן? אסור לך להיות פה!" הוא התקרב אליה ומשך בזרועה עד שזו נעמדה.
"זו אחותי," היא אמרה והתנערה מידיו של ביל, "היא לא יכלה לבוא, והבטחתי לה שאחרי ההופעה אתם תדברו איתה בטלפון. וחוץ מזה, לא האמנת לי שהחתימה היא בשבילה ולא בשבילי." היא הביטה בביל בזעם והושיטה לו את המכשיר הנייד שלה.
מרגע זה הרגשתי שאני אחבב את הילדה הזאת. היא חכתה עד סוף ההופעה בחוץ, בקור, בשביל להוכיח שאמרה אמת.
"אני אף פעם לא אמרתי שאני לא מאמין!" צווח ביל לחפותו,
"אתה חשבת." היא אמרה בעיניים מתחכמות וקרבה את הטלפון אל מול עיניו.
"הלו?"
-
מקווה שאהבתן.
לקח לי זמן לכתוב אותו, והוא באמת דרש מחשבה..
שבוע טוב לכולם.
עריכה! ~
הוספתי לפני כמה ימים שתי רשימות חשובות למטה.
חשוב לי שתקראו אותן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
