החלק השני של השוט. :)
לא אמרתי שיהיה המשך.. מהסיבה הפשוטה שעוד לא הייתי בטוחה בעצמי.
אבל מההתחלה ידעתי שאם יהיה לי כוח הוא יעלה,
אז תהנו. 
~*~
"לפי התכנית" חלק ב'.
הגעתם מאוחר לסאונד-צ'ק כי בראיון שאלו שאלה שמעולם לא שמעת, לקח לך זמן לאגור כוחות ולמצוא תשובה מתאימה, בסופו של דבר הצלחת.
אתה עולה על הבמה ובידך גיטרת *לס פול אדומה יפהפייה, חדשה, שקנית במסעך האחרון לצפון אמריקה.
אתה מרוצה, מתחיל לנגן סדרה של שירים ישנים לחימום.
גוסטב מצרף לך קצת קצב, אתה מחייך אליו וחוזר להתרכז בגיטרה. אתה מחליט שעכשיו, משיש לך כל כך הרבה גיטרות, אתה תתחיל להשקיע יותר בלמידה.
אתה רואה מרחוק חבורות של מעריצות מתגודדות מאחרי השערים ומחייך לך בלב, איזה סיפוק, אתה חושב לעצמך.
אבל השאלה מהבוקר עוד מטרידה את ראשך, ולשם שינוי אותן מחשבות כחולות נכנסות מצד אחד ויוצאות מהשני.
אתה תוהה אם הדבר קרה באמת, ומייחל שלעולם לא תיאלץ לשמוע שאלות שכאלה.
השערים נפתחים, עשרות אלפי מעריצות נוהרות אל קדמת הבמה ואתם, אתה, גיאורג וגוסטב, יורדים אל מאחרי הקלעים.
ביל עוד שר את אחת האוקטאבות האחרונות ומצטרף אליכם, לכוס מים והלחצים האחרונים שלפני העלייה החוזרת לבמה.
"אני עדיין בשוק.. וכל-כך גאה בך שהסתדרת עם השאלה הזאת, אח גדול." ביל אומר.
"כמוני כמוך..." אתה מאשר את דבריו, מחליק את שאריות המים מהכוס בגרונך וקם לנער את הרגליים.
-"קדימה, בנים, טלק ואתם חוזרים לבמה. שלוש דקות ואנחנו מתחילים."
אתה מרים את הגיטרה הלבנה, את האדומה אתה משאיר לסיום המתוכנן.
גוסטב מתיישב מאחורי מערכת התופים שמסתירה עד ראשו, ניתן הקיו ואתה וגיאורג רצים משני צדי הבמה, הצרחות כמעט מעוותות את שמיעתך והזרקור מלמעלה לא מאפשר לך להביט קדימה.
אתה מתרכז, נותן למוסיקה לחדור לכל המערכות בגופך ומתמסר לצלילים, לתנועה, לקצב.
אתה לא שם לב לזמן שעובר ובין-רגע נגמרים להם שישה שירים ואתם יורדים מהבמה.
"ואו." ביל נאנח כשבידו בקבוק מים חדש ועל כתפיו מונחת מגבת.
אתה מרוצה, שותה סל קפה חם שעמד על השולחן בשלוק אחד.
"שלוש דקות ואנחנו חוזרים, " מודיע חבר-צוות בהפקה.
אתה מניח את הגיטרה בפינה, ליד שאר הכלים הלא משומשים, ובעדינות רבה מרים את הלס פול האדומה, החדשה שלך.
אתה עוקב אחרי הברק שמשנה את מקומו על גביה עם כל תזוזה שלך.
אתה תופס את מקומך ליד גרם המדרגות הצר, עייף יותר מהפעם הקודמת, קיבלת קיו שני ואתה קץ שוב אל קדמת הבמה.
הפעם משהו משתבש, הגיטרה לא מתחברת.
"טום קאוליץ!" קריאה רמה מהקהל מנערת אותך, אתה מביט למעלה, "תודה לך! על הכל!" עיניך מתמקדות בדמות מעורפלת עומדת על אדן חלון של קומה גבוהה, אתה לא מספיק למצמץ וזו מחליקה ומשתטחת על האספלט הקר.
הגיטרה נשמטת מידיך ומתפרקת לחלקים, אבל זה לא מה שבאמת מעניין אותך עכשיו.
אתה דורש שיעצרו את ההופעה ורץ אל מקום המפגע בשקט, גופתה של נערה צעירה מושלכת על הכביש בתנוחה מזעזעת.
אף אחד לא נחלץ לעזרתך, אתה צועק ומחלק פקודות כשגרונך כמעט ונחנק מהבכי.
אבל כל פעולותייך לשווא,
מותה של הבחורה נקבע שעה וחצי מאוחר יותר.
שמה היה אריקה סול, היא הייתה בת שש עשרה.
יומיים אחרי, בראיון בלעדי, שואלים אותך שוב –"אתם לא חוששים שההערצה כלפיכם תביא יום אחד לקריסת מערכות, ומעריצה אחת תלך רחוק מדי ו..תתאבד?"
הפעם התשובה –"אני מאמין שהן חכמות מזה.." כבר לא רלוונטית.
אתה שותק.
בערב מוכרז על עצירה רשמית במסע ההופעות ואתם עולים על הטיסה הראשונה הביתה.
אתה מחליט לצאת לנקות את הראש, טיול לילי ברכבת הפרברית.
"מסכנה שלי.." אתה לוחש, "אם רק ידעתי מה עברת בגללי, אם רק ידעתי מה הרגשת.."
דמעה עגולה ונוצצת מחליקה במורד לחייך החיוורות, "לו רק הכרתי אותך".
~*~
*לס פול [גיבסון לס פול] - היא דגם פופולרי של גיטרה חשמלית מבית חברת הגיטרות גיבסון.
הדגם איתו טום מנגן בדרך כלל.
יותר ארוך הפעם... 
מקווה שאהבתם, ושהבנתם שזה דבר רע לעשות.. [XD]
ואתם מוזמנים להגיב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
