אני נתונה תחת לחץ חברתי פה! XD
תודו לענבר ותמרי, אם לא הן הפרק היה עולה רק עוד יומיים. ><
אוהבת אתכן בננות 
שיר לפרק - Sunday Bloody Sunday By Paramore
תעשו לי טובה, תיהנו. 
"פלאשבק"
פרק חמישי
ריח חביתיות מתקתק העיר אותי משנתי.
שפשפתי את עיניי וקמתי מהמיטה כאילו הייתי ערה מאז ומעולם. רצתי לסלון, החלקתי מעבר לקיר העץ של המטבחון ונעמדתי, נרגשת, מול דוד טום שנאבק במחבט.
"בוקר טוב, ילדה." הוא לחש בחיוך,
"אבא ישן?" שאלתי כתגובה לטון דיבורו הנמוך,
"ישן? לא, הוא יצא לאולפן לפני שעה וחצי" טום ענה והניד בראשו, עיניו שקועות בשמן המפצפץ, "אני דואג לך היום."
"כמו תמיד.." נאנחתי, "תודה", לקחתי צלחת עמוסה חביתיות ואת בקבוק הסירופ שהונח על השיש.
התיישבתי לשולחן, הצפתי את הצלחת במייפל והתחלתי לאכול. טום ניקה את השיש, שם את המחבט בכיור והצטרף אליי.
השתיקה ששררה בינינו העיקה. הוא ידע שהקשבתי אתמול, אני בטוחה בזה.
לא אמרנו דבר במשך דקות ארוכות, רק צליל חריקתו של המזלג נשמע כמו דיסק שרוט, שוב ושוב, ומדי פעם שיעול או כחכוח גרוני עמוק.
"אני לא סתם מתגעגע ללוּנה כל-כך, את יודעת," הוא אמר פתאום, "היא וביל היו שני האנשים הכי חשובים לי בעולם, עד שאת נולדת." הוא פרע את שיערי וצחק.
"אתה מתכוון.. שהייתם החברים הכי טובים, שלושתכם?" שאלתי בתהייה,
"חברים? אולי, כן. בהחלט חברים טובים, אבל יותר מזה-" הוא הרים את מבטו אליי, והביט בעיניי במבט שונה מתמיד, "אני אהבתי את אמא שלך."
"א-אהבת אותה?" אוי לא, מספר המסקנות שאני יכולה להסיק מחמש המלים הבודדות הללו הן אין-סופיות, וחלק נכבד מהן התרוצצו לי בראש באותו רגע.
'אני רוצה את אבא...' ייבבתי בלבי, אבל דוד טום המשיך.
"כן, אני חושב..." הוא נשמע לא החלטי לרגע, אך מיד המשיך- "כן, אהבתי אותה. ואני כמעט בטוח שהיא וביל ידעו על כך לפרק זמן מסוים. את מבינה, לפני שאמא שלך.. ה-הלכה," הוא נעצר, בלע גוש מחנק שהחליק במורד גרונו, "הייתי אדם שונה. הא לימדה אותי ערכים, היא עזרה לי להתבגר שוב, ואני בכלל לא שמתי לב."
-
"ביל!" קולה הזועם של לונה בקע מאחורי הדלת, מהקומה התחתונה.
התעלמתי והמשכתי בעיסוקיי. השתדלתי לשמור על שקט ככל שיכולתי.
"ביל! אתה מוכן לרדת לרגע?" היא צווחה שוב, הפעם חששתי שזה רציני, אז נרגעתי, לחשתי לבחורה שאיתי לשכב בשקט והאזנתי לשיחה מהחדר.
"גרין.. ישנתי, מותק, לא יכולת להעיר אותי בדרך יותר נעימה?" שמעתי את ביל הישנוני יורד במדרגות אל הסלון, הנחתי שאם הייתי רואה אותו נשימתי הייתה נלקחת ממני מרוב צחוק.
"אח שלך," היא אמרה.
"מה איתו? מה הוא עשה הפעם?" ביל נשמע טרוד,
"הוא חרמן, שרלטן, אגואיסט, גס רוח ונמאס לי לסבול את המעללים שלו עשרים ושלוש שעות ביממה!" היא ניסתה לדבר בשקט, אך המשפט יצא לה במין טון מעוות שכזה.
אני לא אומָר שהדברים שאמרה פשוט ריחפו באוויר מעליי – הם נגעו באיזו נקודה רגישה אצלי, אבל לא הרגשתי רע מספיק בשביל לרדת להתנצל.
הבחורה האדמונית ששכבה תחתיי הביטה בי בסלידה קלה, אך כששמה לב שאני מביט בה חזרה שפתיה התעקלו לחיוך ערמומי ומזויף. הסתובבתי על גבי ומשכתי את השמיכה עד חלק גופי התחתון.
"א-אין לי.. ממש מה לעשות.. אני יכול לקרוא לו, ותדברי איתו או –זה עד כדי כך רציני?" הוא שאל לבסוף.
'היא כנראה נשברה..' חשבתי.
קמתי מהמיטה, לבשתי בזריזות את בגדיי והשתחלתי דרך החריץ הדק בין הדלת למשקוף, מתעלם מהמבטים הדוקרים ששלחה הבחורה בגבי.
ירדתי במדרגות, וככל שהתקרבתי יותר לקומה התחתונה כך התגברו קולות יבבה מרים.
"נמאס לי, באמת ובתמים, נמאס לי ממנו. ואני כל-כך מצטערת שאתה צריך לשמוע את זה ממני..." לונה ייללה,
"אני.. אני מבין." ביל לחש, אני כבר עמדתי ממש מולם, "אני אדבר איתו, אני מבטיח."
כל כך רציתי לרדת ולהצטער, אבל משהו מנע ממני ועליתי בריצה שקטה למעלה. סילקתי את הבחורה מחדרי ושקעתי במזרן הרך.
-
"אני לגמרי מבינה אותה.." הנהנתי בראשי לאות הסכמה, דוד טום חייך ונענע את ראשו.
"קדימה, סיימי לאכול, שעת סיפור אחרי בית הספר." הוא זירז אותי.
בלעתי את חתיכת הפנקייק האחרונה וקמתי מהשולחן. חטפתי תפוח שטוף מהמקרר, דחפתי אותו לתיק בית הספר שזרקתי על הגב ויצאתי מהבית.
~
הפסקת עשר הגיעה, אני וסאם התיישבנו על הטריבונה מעל מגרש הכדורגל והכדורסל.
זה היה אחד הימים הבהירים בהמבורג מזה המון זמן, ורוב תלמידי חטיבת הביניים בחרו לשבת על המדשאות ומסביב למגרשים בהפסקות ובשעות החופשיות. בטריבונה לפנינו ישב ג'יי וכמה מחבריו למגמת המוזיקה. היו איתם כמה גיטרות, קלסרים, דפי תווים ונדמה היה שהם בדיוק מלחינים שיר חדש שאחד מהם כתב לקראת מופע פתיחת שנה.
דוד טום האיץ בי לא מעט פעמים להצטרף אליהם, לפתח את הנגינה שלי בגיטרה כי, לפי דבריו, "יש לי כישרון".
טום לימד אותי את כל מה שידע בגיטרה מאז שהייתי בת שש, ומאז אני רק מתפתחת. כבר קנו לי שתי גיטרות לס-פול, פנדר קלאסית אחת, ואבא הבטיח שהשנה יקנה לי גם מגבר ופדאל אפקטים ליום ההולדת.
תליתי תקווה בשם של אבא ואחיו, שיעזור לי בהמשך, אך הייתי נבוכה מכדי לגשת להירשם למגמת המוזיקה.
"לא חשבת פעם ללכת לדבר איתו?" סאם נשענה על מרפקיה והרימה את ראשה כך שהיה מול השמש.
"חשבתי, בטח שחשבתי." עניתי לה,
"ו..?"
-"את באמת חושבת שאני אצליח לעמוד מולו כמו ילדה שפויה בלי לפלוט איזה משפט מטופש? זה ג'יי, תוך יום אני אהיה הבדיחה של בית הספר אם זה תלוי בו." גערתי,
"בטח שתצליחי! את ביילי כריס קאוליץ, אני מתערבת שהוא מעריץ את דוד שלך! וחוץ מזה, יש לך כישרון, חכי עד שישמע אותך מנגנת.." היא חייכה וכיסתה את עיניה עם משקפי השמש הגדולים, השחורים שלה.
"על החיים ועל המוות," מלמלתי, אזרתי את כל האומץ שבי וקמתי לכיוונו.
קצת קצר... ^^"
אבל לא נורא, רציתי את הסוף של הפרק פה, וכאן הוא יישאר. P:
אני כל כך מקווה שאתם באמת אוהבים את הסיפור... אני מאוד נהנית לכתוב אותו, גם בלי שום קשר.
הוא זורם הרבה יותר מהסיפור הקודם, ואני חושבת שזה ככה גם בקריאה. [תקנו אותי אם אני טועה, כן?]
אני אשתדל לכתוב כמה שאוכל, ולהעלות פרק ביום שני בערב כי ביום שלישי בבוקר אני נוסעת לאילת! ווהו!
אין לכם מושג איזה אושר זה בשביל אילתית שלא הייתה בבית שלה כל כך הרבה זמן.. XD
טוב, אז מספיק לחפור,
צום קל לצמים, שנה טובה וחג סוכות שמייח! הו, ושבת שלום!
3>~תומי.
עריכה-
אוקי, הזכירו לי משהו חשוב - לא כל הפלאשבקים באים בסדר שהם כתובים בסיפור!
יכול להיות לפעמים פער בין הקטעים המודגשים, שאחת מהדמויות תשלים בפעם אחרת שהיא תיזכר או תספר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
