שנה טובה לכולם! 
שיר לפרק - http://il.youtube.com/watch?v=S38-mjy5NtA
"פלאשבק"
פרק רביעי:
"ככה הכרת את אמא?" נחרתי בבוז,
"כן, הא?" גיאורג וליסה הצטרפו אלינו שוב, הפעם לבושים במיטב בגדיהם, "כולנו ציפינו שהמפגש הראשון של ביל עם האהבה הגדולה שלו תהיה כולה ורודה ודביקה. הוא חיכה לזה מאז ומעולם, ושמעת מה הוא קיבל..." המשיכה ליסה.
"טוב, אבל אני הייתי מאושר בזמנו, אתם ישבתם בבית וריחמתם על עצמכם." אבא התגונן וקם לפנות את שלושת הצלחות מהשולחן.
"לא השארתם לנו פיצות? נו, אבל הייתי רעבה!" ליסה ייבבה ורקעה ברגליה. שמתי לב שלאחרונה היא משתדלת מאוד להתנהג כמו ילדה קטנה, אבל רק בזמן האחרון. הדבר העלה בי חשדות עמוקים, אבל שתקתי.
"ביילי, כנסי בבקשה להתקלח. אנחנו יוצאים למסעדה עוד שלושת-רבעי שעה." אבא אמר לי בלי להניד עפעף.
"ומה עם שרה?"
"-אני.. אני בסדר, אני אתקשר לאחי שיאסוף אותי בדרך חזרה הביתה. אני מניחה ש..שנתראה מחר?" היא חייכה אליי ופרשה את ידיה, חיבקתי אותה חיבוק חטוף. אבא עשה פרצופים מהצד והרגשתי שאני מאדימה.
"נתראה מחר," הסכמתי, ועליתי לחדרי להתקלח.
הרכב נעצר מול בניין מגוריו של דוד טום, אבא נהג לכן אני עליתי לקרוא לו. דילגתי לי במעלה המדרגות, הזמנתי מעלית ועליתי את כל הדרך למעלה אל הקומה ה-14, דירת הפנטהאוז. המעלית נפתחה ומצאתי את עצמי עומדת ממש מול דלת הכניסה לביתו של טום. הנחתי את ידי בזהירות על הדלת, ולהפתעתי היא נפתחה מעצמה.
בסלון, עם צידו אליי, דוד טום רכן על ברכיו ודפדף בפזרנות באלבום תמונות ישן. מאחוריו, אוחזת בכתפיו הצנומות, עמדה אמי; אישה צעירה וגבוהה למדי, שיערה הצהבהב שזור בצמה מושלמת שהונחה על כתפה. למעשה, שערה היה בהיר כל-כך עד שבימי קיץ חמים, בשמש, פסים ממנו הבהיקו בצבע כסף זוהר.
עיניה הכחולות היו כעיניים של תינוק שזה עתה נולד – כהות, קודרות, אך עם זאת מבריקות בכחול כמו צבע שעות הערב המאוחרות.
"ט-טום..?" לחשתי, והוא מיהר לסגור את האלבום ולהחזיר אותו למקומו, "מ-מה.. מה היא עושה מאחרייך?" שאלתי והצבעתי על המקום בו, לפני רגע, עמדה דמותה של אמי.
"מה? מי?" הוא התבלבל. מצמצתי בעיניי מספר פעמים, דמותה של אמי חזרה להופיע ונעלמה שוב, ואז הופיעה ואז נעלמה לחלוטין.
"א-כלום." אמרתי. "אני... אבא באוטו, אנחנו מחכים לך שם, תרד." התקדמתי לכיוון היציאה,
"בסדר," הוא מלמל, שלח בי מבט אחרון ונעלם אי-שם באחד החדרים.
"יום הולדת לכם, יום הולדת לכם! יום הולדת לתאומים קאוליץ! יום הולדת לכם..." מלצרית חטובה לבושה במדים שחורים הגיעה אל השולחן בו ישבנו, אוחזת בשתי ידיה הרועדות בעוגת שוקולד ענקית מכוסה ניצוצות זיקוקים.
ציפיתי שדוד טום, כמו תמיד, ינסה לעשות צעד פזיז ולא נחוץ עם אותה בחורה, אבל למרות היום המיוחד שלו הוא נראה עגמומי מתמיד. התחלתי לחשוב שמה שראיתי קרוב לשעה לפני-כן, בביתו בסלון, קשור לכך באיזושהי דרך.
"מזל טוב!" גיאורג, ליסה, גוסטב וסבתא סימון צעקו מייד כשאבא כיבה את 36 הנרות הדולקים על העוגה. חייכתי, הראיתי סימני התלהבות ולו המזעריים ביותר, אבל בפנים ידעתי שמשהו לא בסדר. ראיתי את אבא שמח ומחויך, איך לפתע הביט באחיו התאום יושב מקופל, ראשו נתמך בידו שמושענת על החלון, והוא מביט אל פיסת הבד השחורה שכיסתה את השמיים. חיוכו של אבי דעך מעט, ואז חזר להתפרש על פניו אבל באופן מזויף במקצת.
אני רק דחפתי עוד ועוד מזלגות עמוסים בחתיכות עוגה אל פי, כדי לא לפלוט משהו טיפשי שאצטער עליו.
בנסיעה חזרה הביתה אף אחד מאיתנו לא העז לפצות את פיו. ישבתי מקדימה, ליד אבא, וטום נשכב על הספסל האחורי. התחושה הייתה כאילו לפני רגע חזינו במוות של אדם יקר, וגופתו מוטלת מאחור, בתא המטען.
המכונית נעצרה מול הבית, אני וטום ירדנו, אבא המשיך לחנייה. נכנסנו הביתה, וברגע שהאור בחדר הכניסה נדלק מיהרתי לחדרי ונשכבתי על בטני על המיטה.
"טום.." שמעתי את קולו של אבי בלחש מצמרר מצידו השני של הקיר בחדרי, "שוב?" הוא שאל. לא לקח יותר מדי זמן עד שהבנתי על מה מדובר.
"אני לא מפסיק לחשוב עליה.. היא מופיעה בכל מקום." טום השיב בקול מיואש. ראיתי את תמונתו במוחי, יושב על הספה, מתרווח אך עם זאת לא נינוח כלל, ראשו מושפל וידיו חופנות את שיערו הזהוב, הקצר, ועוברות בו שוב ושוב.
"היא חסרה לכולנו, אבל עבר כבר כל כך הרבה זמן..." אבא נשמע אובד עצות. הכרתי את המצב, ואני יודעת שגם הוא הכיר, אבל מעולם לא ראיתי את דוד טום שבור כל כך.
אמא.. הייתה חשובה לו?
כלומר, בטח, איזו שאלה. היא הייתה חשובה לו.. בדיוק כמו שאני חשובה לו. 'או בדיוק כמו.. שאמא חשובה לאבא?' חשבתי לרגע, אבל נגעלתי מעצם העובדה שהצלחתי לחשוב על לחשוב על זה, ניערתי את ראשי והמחשבה נעלמה. כמעט.
"לא, לא, זה בסדר. אני מבין. אתה –'צריך להיות חזק בשביל הילדה'.. אין לי בשביל מי להיות חזק, ביל." שמעתי לחשושים נוספים. התהפכתי על גבי, הבטתי לתקרה והמשכתי להאזין.
"לא, אני לא חזק בשביל הילדה, היא מספיק חזקה בעצמה. אני חזק בשביל עצמי ואתה, כמוני, צריך להיות חזק בשביל עצמך." אבא אמר.
"אתה צודק, אני לא יודע מה קרה לי פתאום.. תודה על הרענון. לילה טוב, ביל." שמעתי קול טפיחה וצעדים מתקרבים.
מיהרתי להיכנס מתחת לשמיכה, כיסיתי את הראש והעמדתי פני ישנה.
אבא נכנס לחדר.
הוא התקרב, התיישב לצד מיטתי וליטף את ראשי ברכות. הוא ידע שזה הדבר היחיד שמרגיע ומרדים אותי כשאני דואגת או לחוצה.
"אני יודע ששמעת הכל," הוא לחש,
"מצטערת.."
-"זה בסדר, דאגת לו. אבל אין צורך, הוא יהיה בסדר." אבא קבע.
"אבא," פתחתי את פי כדי לספר לו על התקרית המוזרה שקרתה לי כשנכנסתי לדירתו של טום,
"ממ..?"
"ל-לא.. לא חשוב, שום דבר. לילה טוב." התכרבלתי עמוק יותר בין קפלי השמיכה. הוא רכן ונשק למצחי בעדינות, הביט בי במבט רחום שכזה. התרוממתי, חיבקתי אותו בחוזקה ולא הסכמתי לעזוב.
"אני אוהב אותך, בובה שלי." הוא נשק למצחי שוב והטיב את השמיכה סביב כתפיי,
"גם אני." אמרתי, חצי רדומה, וחזרתי להישכב במיטתי.
הוא נעמד ליד הדלת, הביט בי מבט אחרון ויצא מהחדר בצעדים כבדים ועייפים.
לא לקח זמן רב עד שאני נרדמתי, חובקת בין זרועותיי את טדי הדוב.
-
הוא שכב במיטה על גבו, ידיו מאחורי ראשו, הוא הרגיש מנותק מהעולם כולו לרגע.
הרגיש שלרגע, ולו הקצר ביותר, הצליח להרגיש קרוב אליה במקצת. אף אחד אחר לא היה חשוב מלבדה, ומלבד הקשר המיוחד שלה איתו.
-
"לא נוכל להמשיך ככה.." היא לחשה לו.
"אני יודע, אני מצטער." הוא ניגב עם קצה שרוולו את הדמעה הבודדה שזלגה על לחייה הסמוקות,
"להתראות, טום." היא לחשה, הסתובבה ונעלמה באפלוליות הגשם שעטפה את הרחוב.
אהבתם? D:
אשמח לאיזו תגובה או שתיים.. עשרים יעשו אותי מאושרת.. 
שנה טובה. 3>
עריכה-
ואו! עוד פחות מ-500 כניסות ואנחנו מגיעים ל 10,000! D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
