שבת שלום! D:
קודם כל, אני חייבת להודות לכן על התגובות למטה.
זה ממש מחמם את הלב ונותן מוטיבציה להמשיך, אז אתן מוזמנות להגיב ככה אחרי כל פרק! 
טוב, ולגבי הסיפור, אני לא הרבה לפניכן בכתיבה כך שיכול להיות שייקח מעט זמן לפרקים להגיע.
אני מקווה שתקבלו את זה בהבנה.. 
שנתחיל? 
"פלאשבק"
פרק 2:
"את ?! " נדהמתי לגלות את פניה של הילדה שישבה לידי באוטובוס הבוקר, מציצות אליי בבהלה מאחורי שכבות של פוני ארוך, "אוי, אני כל כך מצטערת, לא ידעתי שזאת את.. " גמגמתי ומיהרתי ליישר את הקמטים בחולצתה, "זה בסדר.. " היא חייכה במבוכה, "מצטערת שהתיישבתי לך במקום, לא היה כאן תיק. " היא הסבירה את עצמה והתיישבה על הכיסא לידי, צעד נועז בהחלט.
"זה.. זה בסדר. את חדשה, סלחתי לך. " גיחכתי, "ביילי. " הצגתי עצמי והושטתי לה את שתי ידיי.
היא הושיטה את שלה בהצלבה ולחצה את ידיי.
הכיתה המשיכה להתמלא בעוד ילדים שלא הכרתי, ומייד אחריהם קבוצה של ספורטאים, מוזיקאים וילדי המחשבים המחוננים. ג'יי קנט התיישב לפניי.
הו, ג'יי.. בכל פעם שהזכרתי לעצמי כמה העם הגברי נחות, הוא המשיך והוכיח לי כמה אני טועה. הוא חמוד, חכם, נדיב, מנומס והכי חשוב.. גיטריסט.
החולשה שלי למוזיקה וגיטרות בפרט באה בתורשה, נולדתי למשפחה של אמנים ומוזיקאים. אבל ג'יי.. ג'יי הוא משהו מיוחד. החברים שלו היו מספרים לכולם בבוקר יום שני על ההופעות שהיו לו בסוף השבוע, על כמה שהוא מוצלח. כולם התפלאו תמיד מהדרך שעבר, איך הצליח ללמוד כל-כך הרבה בזמן כה קצר, ובכל פעם ששמו היה מגיע לאוזניי כמעט ונמסתי.
"..אז היא הלכה, ונשארתי שם לבד, מבינה? " חזרתי לעצמי ופתאום הבנתי שכל אותו זמן שחשבתי על העתיד שלי עם ג'יי, היא סיפרה לי סיפורים מביתה הישן.
"כן, בטח שאני מבינה.. " הנהנתי בראשי נמרצות ושפשפתי את כפות ידיי אחת בשנייה, "אני מאוד מצטערת. "
"הו, לא, זה בסדר. תמיד רציתי רענון, אני מניחה שזה היה פשוט זמן לא כל-כך טוב. " היא ניגבה דמעה שכמעט זלגה מעינה השמאלית ומרחה אותה על חולצתה.
טריקת דלת נשמעה מאחוריי, המורה נכנסה. החדר הגדול השתתק, ורק קולות ההד של המילים האחרונות שנאמרו עוד נשמעו אי-שם מהתקרה.
"בוקר טוב, " טקטוקי עקביה האיטיים של המורה התקרבו אליי יותר ויותר, סימן לצרות, "אני מבקשת להכניס כל מה שלא קשור לשיעור שלי, להוציא קלמר ומחברת ולהסתכל לכאן. " היא נעצרה מול הלוח הירוק הגדול, הסתובבה בצעד איטי והביטה בי במבט נוקב. מיהרתי להסתובב אחורנית ולהוציא כלי כתיבה ומחברת, השארתי את התיק פתוח והסתובבתי חזרה, מביטה בחלון.
"אני מגיעה לבית הספר הזה, כל בוקר, במשך עשרים שנה. לא אסבול ולוּ לרגע חוסר משמעת, חוסר הקשבה או כל-הפרעה-אחרת-בשיעורים-שלי! " היא התקדמה אליי בצעדים מהירים, אחזה בראשי והפנתה אותו אליה בתנועה חדה.
"את-מכאיבה-לי." אמרתי כמעט בלי להניע את שפתיי,
היא הרפתה בבת אחת מסנטרי, אחזה בידה הפנויה במקל מאורך, הסתובבה וחזרה לקדמת הכיתה. "אתם תקראו לי 'המורה', או 'גברת פון-דאץ' ' . לא אקבל ולא אענה לשום פנייה אחרת. אתם תגיעו לשיעורים שלי עם שלושת הספרים שניתנו לכם בחופש, קלסר וכלי כתיבה. לא אוכלים, לא שותים ולא לועסים במהלך השיעור. " היא פתחה את לועו של תלמיד מהשורה הראשונה בשתי אצבעותיה העבות והארוכות, הוציאה מסטיק לעוס וזרקה לפח מאחורי הדלת,
"לרוע מזלכם, אני מורה שמגיעה עם הצלצול לכיתה. ילד שיאחר במאית השנייה, לא ייכנס לשיעור שלי והערה תועבר למנהל. " היא חייכה ברשעות מסביב לכיתה, משקיפה עלינו מלמעלה. הרגשתי מאוימת, אבל לעומתי, שרה נראתה לחלוטין רגועה.
"עכשיו משהבהרנו את הכללים, לא אחזור עליהם שנית. אני מבקשת מכולם לפתוח בעמוד עשרים ושלוש ולהתחיל לקרוא. " היא התיישבה מאחורי שולחן המורה הגבוה, על כיסא מרופד, הרכיבה את משקפי האף שלה והחלה לעבור על מסמכים ביומנה.
לא פתחתי את הספר, נשארתי לצפות בעניין על הטיפוסים השונים בחדר, על המורה המאיימת, שלא הסירה את עיניה לרגע מאותם דפים בהם הייתה שקועה. מדי פעם העברתי מבט לשרה, שהתקדמה במהירות מעמוד עשרים ושלוש עוד שבעה עמודים קדימה.
הצלצול נשמע, אך לא לפני שהמורה ביקשה לסכם את החומר מהפרק הנקרא ולהגיש לשיעור היסטוריה הקרוב.
כלומר, מחר בשמונה וחצי בבוקר.
למזלי, הפרק הראשון בספר פתח על המנוני אומות והמהפכה הצרפתית. למדתי את החומר לפני שנה, בכיתת תגבור, לכן לא חשבתי שהדבר ייקח לי יותר מעשרים דקות.
"אז, ביילי, ספרי לי קצת על עצמך." ביקשה שרה והביטה בי במבט מחויך, בעוד אנחנו הולכות לכיוון תחנת האוטובוס של בית הספר בסיום השעה השביעית,
"אה-מה?" התבלבלתי קצת. אני לא רגילה לדבר על עצמי עם אנשים, חוץ מאבא וסאמי.
"ספרי לי מי את, מי ההורים שלך.. איפה את גרה?" היא שאלה בהתלהבות והסתובבה עם כל גופה אליי, כך שהייתה חייבת להמשיך וללכת אחורנית.
"אני... א-אני.. " לא ידעתי מה לומר. 'מי אני?'
"אני ביילי כריס קאוליץ, נעים מאוד," צחקתי ולחצתי את ידה, היא צחקה יחד איתי. "אבא שלי הוא ב-"
"ביל קאוליץ." שרה אמרה בעיניים נוצצות, אך מבטה נשאר רציני דיו. שום סימן להתלהבות לא ניכר בפניה.
"כן, ביל קאוליץ הגדול," נאנחתי בהקלה, "ואני גרה כמה רחובות מכאן, בפנייה השנייה מהכיכר." חייכתי.
"ואו, בטח היה קשה לגדול עם משפחה כזאת. את יודעת, הופעות כל הזמן וכל זה.. אבא שלך פעיל, בכל זאת, כבר יותר מעשרים שנה." ניכרה הדאגה בקולה, אך מיהרתי להרגיע אותה ולהסביר שהיה לי דווקא מאוד קל לגדול עם חמישה הורים, ושלדעתי אפילו על אבא הוקל.
"ומה.. מה אם אמא שלך? איך קוראים לה?" היא שאלה במן עווית מוזרה,
"אמא שלי מתה, לפני ארבע-עשרה שנה ושלושה חודשים בדיוק." עניתי וחיכיתי לתגובתה.
לקח לה מעט זמן, עד שלבסוף שאלה, בלי שום התנצלות או בושה, "ממה?"
"ממני," עניתי באומץ.
אני יודעת ששוב יצא קצר,
אבל יש מתח! 
הפרק הבא יותר ארוך.
ושאלה קטנה-
הייתן רוצות שבפרקים הבאים אני אדגיש את המשפטים לפי צבעים ודמויות?
לי, אישית, זה לא מציק. אבל אם לכן כן רק תגידו..
~
ספויילרים~
-"אני רואה, ו..מי זאת?"
-"אוקי, אני חושבת שזה מספיק!"
-"תזכירי לי מה שמך?"
-"הי, את לא זו שישבה לה שם?"
-"אתם עד-כדי-כך סניליים?"
-"שכבנו?"
~
אני חושבת שזהו.. ^^
רשימת הקבועים פתוחה להצעות.. ;)
שבת שלום לכולם,
ונתראה בפרק הבא.
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
