כן, לקח לי זמן, אבל למזלי יש לי היום חופש ואני יכולה לכתוב קצת.
אפשר לומר שהתקדמתי, אבל יש לי עוד המון להשלים.
בכל יום מחדש קופצים לי מליון ואחד רעיונות, ולמרבה הפלא אני זוכרת את רובם, והעלילה שלי לאט-לאט מתפתחת.
יש לי פתיחה, גוף עיקרי וסיום. מה שאני צריכה למצוא עכשיו זה עלילות משנה. כלומר, יש לי המון, אני צריכה לסנן כמה ולהתחיל לכתוב אותן.
אני מאוד מקווה שתאהבו את הסיפור הזה, אני עובדת עליו המון.
הו, ועוד משהו, בפרקים הבאים יגיעו צורות כתיבה מעט שונות מכל סיפור רגיל,
סוג של הפתעה כזאת,
כשזה יגיע אני אכתוב הסבר ארוך על הכל. אז כבר מעכשיו אני אומרת-
לא להילחץ מהקטעים הבאים.. XD
"פלאשבק"
פרק 1 :
בוקר יום שני. אני שונאת לקום בבוקר יום שני. למה סוף השבוע לא יכול להימשך עוד כמה ימים?
פקחתי אחת מעיניי, עצמתי אותה ופתחתי שוב. שלחתי יד והרמתי נעל בית כלבלבית וזרקתי אותה בכל הכוח על השעון המעורר. הוא ממשיך לצלצל. למה לכל הרוחות- "הוא ממשיך לצלצל?! " צרחתי בעצבים וטמנתי את ראשי עמוק יותר בתוך הכר. קמצתי את כף ידי לאגרוף והכיתי בו, הטחתי אותו בקיר, זרקתי אותו על הרצפה עד שציוצי הציפורים המטרידים שבקעו ממנו חדלו מלהישמע. השחלתי את רגלי לתוך נעל הבית שעוד עמדה ליד המיטה, ונכנסתי לשירותים. לא שמתי לב מה אני עושה, הרגשתי כמו זומבי.
ככה זה כל בוקר.. אני מתכוונת, כל בוקר שיגרתי. אין לי הרבה כאלה.
בדרך כלל אבא מתעורר כמה שעות לפניי והולך לעבוד. זאת אומרת, להקליט.
הוא לא ויתר לי פעם אחת על בית ספר, למרות שידע כמה שאני אוהבת ללכת איתו ועם החבר'ה לאולפן ולשמוע אותם מקליטים שירים חדשים. היינו כולנו כמו משפחה אחת גדולה. משפחה אחת גדולה ושטותניקית, המשפחה שלי שאני כל כך אוהבת.
סיימתי להתקלח ורצתי קפואה לחדרי, מוציאה מכנס ג'ינס רחב וחולצת טי אדומה, חזייה, תחתונים וזוג נעלי ואנס חומות.
התלבשתי בזריזות ורצתי שוב לחדר האמבטיה, הפעם בשביל לצחצח שיניים ולהסתרק.
סיימתי הכל ואספתי את התיק והספרים שביקשו מאיתנו להביא ליום הראשון של הלימודים, הבטתי על השעון וראיתי שנשארו לי 30 דקות להגיע לבית הספר.
ירדתי למטה לחטוף איזה תפוח או משקה אנרגיה שישאיר אותי ערה לשיעור היסטוריה, ופתחתי את דלת הכניסה כדי לצאת.
"לאן את חושבת שאת הולכת?! " אבי צעק לי בעודו יורד במדרגות, שיערו פרוע ובגדיו מקומטים.
"אבא, יום שני היום, יש בית ספר. למרות שלא הייתי מתנגדת ללכת לעבוד קצת באולפן... " זהו. עכשיו ממש הבהרתי לו – אני לא אוותר על בית ספר בשום פנים ואופן.
"לא, את צודקת. יש היום בית-ספר, ואת תהיי שם ביום הראשון. אין סיבה שתפספסי.. חוץ מזה, יש לך הזדמנות להכיר חברים חדשים.. " הוא אמר לי ושיחק עם גבותיו מעלה ומטה.
"אוף.... טוב, הלכתי. " יצאתי מהבית וסגרתי אחריי את הדלת, עד שפתאום נזכרתי – "אה! ואבא, מזל טוב! " פתחתי שוב את הדלת וקפצתי עליו בנשיקה וחיבוק.
"נחמד שזכרת... אני אמסור גם לדוד שלך. יאללה, לכי כבר, את מאחרת! " הוא זירז אותי ובעט בישבני החוצה.
"צריך לקנות שעון מעורר חדש! " צווחתי אחרי שהדלת נטרקה. כתשובה שמעתי המהומים מוזרים מצידה השני, הנחתי שכשאגיע הביתה בצהריים כבר יהיה שעון חדש.
יצאתי שוב, והתקדמתי לתחנת האוטובוס, שאמור היה להגיע בעוד חמש דקות. התיישבתי ומייד הוצאתי את האמ.פי שלי עם האוזניות שהכנסתי לאוזניי והפעלתי על השיר הראשון שמצאתי.
האוטובוס הגיע ועליתי עליו בכבדות. הוא היה מלא, לכן הייתי צריכה לעשות משהו שאני לא מרבה לעשות – לחלוק ספסל עם תלמיד אחר, ואני שונאת לעשות זאת. בפעמים האחדות שזה קרה, זה נגמר בשני מצבים, לא מזהירים במיוחד.
'נו,טוב.. שנה חדשה, אפשר גם לשנות הרגלים. ' חשבתי לעצמי ומשכתי בכתפיי.
"נעים מאוד, אני שרה. " הילדה לידה התיישבתי הושיטה לי את ידה, "ביילי. " הסרתי את האוזניות, לחצתי את ידה וחייכתי חיוך מזוייף. 'הו.. גם כן, חנונים של השנה החדשה... ' חזרתי לעיסוקיי.
"אז באיזו כיתה את לומדת? " היא פנתה אליי שוב, "שנה תשיעית, כיתה רביעית, " עניתי לה, "ואת? "
"אה... אממ, אני.. חדשה בהמבורג, אמורים לשבץ אותי היום.. אבל גם אני שנה תשיעית! " היא חייכה חיוך מרוצה.
"נקווה שנהיה באותה כיתה.. " היא הוסיפה.
"כן... " מלמלתי והחזרתי את האוזניות לאוזניי.
האוטובוס נעצר והתלמידים התחילו לרדת לכיוון בית הספר. "נו באמת! כמעט שמעתי מילה מהשיר, למה לעצור?! סע, עד סיביר אם זה תלוי בי, רק סע כבר! "
נכנסנו לכיתה, השיעור הראשון כמו שצפיתי היה היסטוריה. תפסתי לי מקום בכיתה החדשה, בפינה, מאחורה וליד החלון. כמו תמיד. "היי! ביילי, תסתכלי למטה!! " קול צורם מהקומה התחתונה קטע את המחשבות על אלו שעלולים להשתבץ יחד איתי בכיתה. הסטתי את הוילון הקרוע מהחלון והבטתי למטה, סאמי קפצה ונופפה אליי בבגדי בית הספר הרחבים שלה.
"את חייבת לשנות טונים כשאת צועקת! זה נשמע גרוע יותר מהשירה של דוד שלי במקלחת! " צחקתי. לקח לה שניות להבין מה אמרתי, והיא עיוותה את פניה בהבעה נעלבת. צחקתי והסברתי שרק התלוצצתי, הודעתי לה שאני מכניסה את התיק לארונית ויורדת אליה למטה. היא הנהנה, ובלי לומר מילה התיישבה על הספסל בקצה הגינה.
"איזו שרה אחת נטפלה אליי בהסעה.. " אמרתי לה בגאוותנות כשהתיישבתי לידה על ספסל העץ השבור.
"שרה? שרה החדשה? " היא שאלה בהתפעלות, "ווהו, איזה הישג! למה? מי היא? " שאלתי בלגלוג,
"היא.. אף אחת, היא ביישנית מאוד. לא חשבתי שדווקא אלייך היא תתחבר.. " סאמי גיחכה.
"טוב, תתפלאי, ויכול להיות שגם לא תאמיני, אבל החלטתי לשנות הרגלים. " חייכתי בגאווה וניפחתי את החזה.
"וזה אומר שתתחילי להיות נחמדה לאנשים? " היא צחקה צחוק מתגלגל. תקעתי לה מרפק בין הצלעות והיא מייד השתתקה. "את רומזת שאני לא נחמדה לאנשים? " שאלתי בחשד,
"לא, ממש לא, " היא החזיקה טוב-טוב את הצחוק מלהתפרץ, "אני לא רומזת כאן שום דבר. זה כתוב, שחור על גבי לבן. " ושוב התפקעה מצחוק. הבטתי בה מספר שניות, בלחייה שהאדימו ובבטנה שהתכווצה מרוב שלא הצליחה לנשום, ולא יכולתי שלא לצחוק גם.
הצלצול נשמע וקטע את הבדיחה המשעשעת, קמתי לאט ונפרדתי מסאמי. קבענו שניפגש כאן שוב בהפסקה, "ולא לשכוח להביא את הגיטרה" הזכרתי לה.
"אני שונאת את ויואלדי. " רטנתי כשבאוזניי עוד מצלצלת מנגינה קלאסית. עליתי במדרגות הרעועות ונכנסתי לכיתה שוב, הופתעתי לגלות שמישהו העז להתיישב במקומי.
"אהמ , " כחכחתי בגרוני בניסיון למשוך את תשומת ליבו של הבחור האמיץ, "אה.. סליחה? שמע, אני יודעת שלא היה פה תיק, אבל זה המקום שלי. עכשיו, אודה לך מאוד אם תפנה לי אותו ותעוף לקצה השני של הכיתה. " אמרתי בקצרה ושילבתי ידיי.
הילד לא הראה סימנים, אז החלטתי לפעול לבד. תפסתי בצווארון חולצתו של הילד, הרמתי אותו מהכיסא והפניתי את ראשו אליי.
מצטערת שיצא כל-כך קצר,
קבלו את הפרק בתור הכנה לסיפור האמיתי.
המשך בקרוב... 
3>תומי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
