אני ממש ממש מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן...
כל-כך מצטערת! 
אני מאוד מקווה להמשיך לכתוב בקצב שכתבתי היום, כי אם אצליח לכתוב שניים וחצי עמודים כל יום, מצבי טוב. -.-"
אבל זה לא המצב. אני מקווה שיישתפר. :)
בכל אופן, תיהנו! 
~~אין לי מפריד אז תסתדרו עם מה שיש.. ^^ ~~
ערב יום שישי III
הוא רץ פנימה, רועד מקור ומצער, סגר מאחוריו את הדלת בשקט וחצה את החדר, כבלתי נראה.
הוא התקדם בראש מושפל והתיישב ליד האח הבוערת, בוהה בה ומקווה שרק ייתנו לו קצת שקט, מעט זמן לחשוב. "אוי, בילי שלי, מה קרה? " סימון קפצה מאחורי הקיר והתקדמה לכיוונו בצעדים פזיזים. היא נעמדה מאחוריו והניחה את ידיה על כתפיו, הוא לא הגיב. המשיך להביט בריכוז ובשקט בלהבות הכתומות המרצדות מול עיניו.
היא כרעה ברך לידו וניסתה להביט בעיניו, "נעים כאן, הא? אח, הברכיים הארורות שלי... " היא קיפלה את רגליה תחתיה וכמו ביל, בהתה באח החמימה.
"אה, אמא... " הוא מלמל ומצמץ בעיניו מספר פעמים,
"מה, יקירי? "
"א-את חושבת ש... זה בסדר אם אלך עכשיו הביתה, נכון? –"
-"ביל, -" "-כלומר, טום לא ייפגע, נכון? " הוא הרים את ראשו והביט באמו במבט מיוגע.
"הו, אתה לך לךָ, בילי חמוד. אל תדאג לאחיך, הוא יבין. " סימון חייכה וליטפה את גבו. הוא חייך אליה בעצב, בעיניו נצצה השתקפות של להבה אחת גבוהה. הוא התרומם על רגליו והסיר את תיקו הגדול ממתלה המעילים שליד דלת הכניסה.
סימון הצביעה על תיק שהסתתר אי-שם מתחת לערימה של מעילים, "ה...תיק שלה, ביל, אני חושבת שכדאי שתיקח אותו בשבילה. " הוא אחז אותו בלית ברירה תחת זרועותיו ופנה להיפרד מאמו.
"תמסרי לרובי מזל טוב בשמי, שוב, וגם לטום. " הוא התנתק מחיבוק חם ומשך באפו, "ושלא ייתקשר! אני מניח שנתראה עוד כמה ימים.. " הוא סגר אחריו את דלת הדירה ושאף את האוויר הקר לריאותיו, נושף מסך של אדי קור כסופים וירד בחפיזות בגרם המדרגות הצר.
צעדיו בשלוליות הדהדו למרחקים בסמטה הריקה, הוא קפץ והשפריץ מדי פעם, והתכנס בתוך עצמו בניסיון להסוות את הקור והכאב. הוא נכנס למכוניתו הקטנה, השליך את התיקים על המושב לידו, סובב את צרור המפתחות בקצות אצבעותיו ונסע משם.
'לוס... אין לך מושג למה גרמת.. ' הוא זרק את העט לצידי המיטה בייאוש והתהפך על גבו, עוצם את עיניו ומעביר את אירועי הלילה האחרון. כמה שהיה מבולבל באותו רגע, והשיר ששמע מספר דקות מאוחר יותר לא הקל על ההרגשה,
Ich will nicht störn, und ich will auch nicht zu lange bleiben. '
Ich bin nur hier um Dir, zu sagen.
Ich bin da, wenn Du willst...'
הוא קם, התהלך סהרורי אל הסלון שנראה לו כל כך אפלולי, וחיפש את המכשיר הנייד בתוך תיקו השחור שעל הכיסא. אבל הוא לא הרגיש שום רטט, וכשהוציא את הפלאפון מהתיק, לא נראה שום סימן לשיחה נכנסת.
הוא בדק בתיק שלה, שנתלה לו על הדלת, וחיטט בתוכו זמן מה. כשלא מצא שום דבר רוטט, הוא הניח את התיק על ברכו ובדק ביתר יסודיות. הוציא את הפלאפון, ואיתו גם ספר עבה עטוף כריכה מעור וקשירה מחוט מהודר שנראה מעט חשוד לטעמו. הוא ענה לשיחה, מבלי לשים לב מי מצפה בצידו השני של הקו וחקר במבטו את הכריכה של הספר. "טוקיו הוטל ואני" התנוסס בגאווה על ראש הספר, מרוח בכתב יד מהודר ועגול כשלו.
"אה, ביל? " שאל קול רך בהיסוס, קול שהכיר היטב.
"ל-לוסי? " הוא ענה לה כששמץ פליאה בקולו. הוא שמע את החיוך הדק שהתעקל עעל פניה ולא יכול היה שלא לחייך גם כן.
"ה..תיק שלי, והכל. אני דופקת על הדלת כבר רבע שעה ו- "
"אוי, באמת? " הוא הסמיק וניגש לפתוח את הדלת במהרה, "אני ממש מצטער.. " הוא אמר תוך שהוא מנתק את השיחה בפלאפון ומסיר את הנעילה מהדלת.
"זה בסדר, " היא גיחכה ולקחה מידו את התיק שלה. היא לא הביטה פנימה, גם כשהרגישה שהתיק יותר קל מבפעם שעברה שסחבה אותו על כתפה. היא העדיפה לקוות שביל הספיק למצוא את מה שהשאירה לו לבד.
"אני מרגישה ממש נבוכה עכשיו.. אמ, אני מניחה שכדאי שאלך. " היא הסמיקה, נשקה ללחייו ופנתה ללכת, אך ביל תפס בידה, "ביל.. אמרתי את מה שאמרתי, ואני לא מתחרטת. " היא השתחררה מאחיזתו והביטה בעיניו בתקווה שיבין.
הוא נשם ונשף על פניה בכוח, מתייסר רק מהמחשבה שלא יוכל לגעת שוב באותן שפתיים שאהב, וכשסנטימטרים ספורים בלבד הפרידו ביניהם הוא הרים את ידו קרוב אל פניה, לאט ובזהירות הרשה לעצמו להעביר אותה על לחייה הקרות. "הצלצול שלך... לא שינית אותו.. " הוא לחש ומבטו עליה התמלא צער.
"לא הייתה לי הזדמנות, " היא הניחה את כף ידה על ידו שלו והתענגה על המגע העדין שלו על פניה.
"עכשיו יש לך. " בבת אחת ביל הסיר את ידו ממנה והושיט לה את הפלאפון החבול במרירות.
"אין לך סיבה לכעוס עליי. " היא אמרה בקול קר וההבעה הרצינית חזרה שוב לפניה, "אני באמת חושבת שכדאי שאלך. להתראות, ביל. " היא עזבה עם טעם רע בפיה ותחושה עזה של אכזבה. לדברים שאמרה מוקדם יותר באותו לילה ידעה שיהיו השלכות, ואולי אף ציפתה להן, אבל מעולם לא ידעה מה תהיה ההרגשה באמת...
ביל נזרק על הספה כשהספר בין ידיו.
הוא הביט פעם נוספת על הכריכה.. כמה שאהב את הכתב המעודן שלה. הוא העביר את אצבעותיו על הכתובת, במחשבה שגם ידיה שלה הונחו שם פעם, ואולי.. רק אולי זה יזכיר לו משהו מוכר.
הוא פתח את הספר בעמודו הראשון, מביט בהקדשה הכתובה במרכזו של עמוד פרחוני ומעוטר לבבות ;
'ביל שלי,
הספר הזה היווה לי פרוייקט במשך שלוש שנים עד היום.
את עמוד ההקדשה השארתי ריק לא מעט פעמים, כי בעצם.. בכל פעם שקראתי קטע שכתבתי בעבר, הרגשתי שמשהו לא בסדר, ויש עוד מילה שאני חייבת להוסיף.
הקטע הזה שופץ אין ספור פעמים, ואני גאה לחלוטין שזו היא הפעם האחרונה שאכתוב אותו, כי אדע שאתה תקרא אותו בעצמך בקרוב ולא תהיה לי סיבה להתחרט.
הספר מתעד את חיי במשך שלוש וחצי שנים, איתך ובלעדיך, אך לא בלבד.
מאה ושמונים העמודים שכתבתי אני במשך זמן כה רב מתעדים את מה שעברתי בנוכחותה של הלהקה הכל-כך מצליחה, בה אתה הוא הכוכב. בשבילי, עליי לומר, כך לא יהיה לך על מה לחלוק. '
ביל גיחך, ומיהר להמשיך ולקרוא את השאר ;
'אתה האדם המקסים, האדיב, העצמאי והבטוח ביותר שהכרתי מימיי, והעובדה שזכיתי להכיר אותך עושה אותי לבחורה המאושרת ביותר.
אני מרגישה שהקשר בינינו לא יחזיק מעמד עוד זמן רב, אבל עליי להודות שיש בי עוד זיק של תקווה, ולו הקטן ביותר, שאנחנו נחזיק מעמד.
אני אהבתי, אוהבת, ולא אפסיק לאהוב אותך לעולם, בכל מובן שהוא.
מאחלת לך את כל ההצלחה שבעולם, ומקווה מאוד להיות חלק ממנה בחייך, רק עוד קצת.
לוסי
שלך. '
הוא מחה את הדמעות האחרונות מעיניו, וחייך מין חיוך.. חצי מאושר שכזה. 'אז זאת הכתבה הסודית שלך... ' הוא צחק לעצמו והעביר את העמודים הבאים.
הוא קלט באחד הדפים תמונה שלו, דופק וצועק על דלת השירותים של הטור-באס הישן שלהם.
מתחת לתמונה נכתב באותיות גדולות "29.6.2008 – בוקר קשה. דיויד הודיע שעוברים למשטר 10 דקות בשירותים. " הוא צחק.
הוא נזכר באותו בוקר, כשרק הגיעו לליסבון וטום החליט להסתגר בשירותים תשע דקות יותר מכל פעם אחרת.
בתמונה נוספת הוא נראה בחברת כל הלהקה, יחד עם לוסי ודיויד, מריעים מניפים חבילות סושי לאוויר. "איכ, אני שונא סושי.. " הוא אמר לעצמו ועיקם את אפו בגועל.
הוא עבר ברפרוף על העמודים הבאים, ובין התמונות והכתובות הצליח למצוא גם כמה עמודים שדיברו אך ורק על טום, או אחת ההופעות בניו-יורק של שנה שעברה.
צחק מדי פעם כשמצא תמונה של גוסטב משתטה ליד הבר, או ניסיון כושל של גיאורג להתחיל עם בחורות.
תוכנו של הספר לא נראה רחוק כל כך מההווה, חוץ מהתמונה האחת שבאמת הזכירה לו תקופה של פעם, את אותם ימים שכבר קשה לו להיזכר בהם – הימים בלי לוסי שלו.
בסוף הספר, על הצד הפנימי של הכריכה, הודבקה התמונה שהתחילה הכל ; תמונה של לוסי, מעריצה אדוקה בתחילת קריירת העיתונאות שלה, יחד עם ביל, זמר בלהקת רוק-פופ מצליחה, בתחילת קריירה בין-לאומית משגשגת.
מתחת לתמונה הדהויה, נכתב באותיות שונות, קטנות ולא מעוטרות כלל, "Friday evening, April 5th, 2007 "
אז הכל התחיל ונגמר בערב יום שישי.
באחד – ראה בחור כיצד הוא בונה לפניו את עתידו, ובשני... בשני הוא רק צפה בו קורס מהצד.
~~אין לי מפריד אז תסתדרו עם מה שיש.. ^^ ~~
יצא יחסית ארוך, אבל אני לא לחלוטין מרוצה.
יכול היה להיות יותר טוב.. \:
בכל אופן, אני מקווה שאהבתן, ומודה מקרב לב על התגובות והסבלנות שלכן. ^^
אתן הקוראות הכי-הכי שאפשר לבקש. (:
לילה טוב,
וניפגש בפעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
