משהו שכתבתי.
חסר שם בינתיים, אבל לצורך העניין - "ערב יום שישי".
תיהנו! 
ערב יום שישי,
היא חזרה מהעבודה כבר לפני שעתיים – הוא לפני שלוש. היא ישבה ליד שולחן הכתיבה הישן שאמא השאירה לה, מולה מונחת ערימת דפים והעליון כתוב עד חציו. היא ישבה עם עפרון, מחק בידה השנייה, וכתבה. את היום, את אתמול. המלים זרמו על הדף כמי נהר סואנים – פעם משתפים פעולה, זורמים עם הרוח, ופעם מתנגדים ומתנגשים זה בזה, עד שנוצר גל חדש.
"לוס, רוצה קפה? " קולו המותש נשמע מכיוון המטבח.
"לא, תודה בילי. אני צריכה לסיים עם זה כמה שיותר מוקדם. אח שלך הזמין אותנו לארוחת ערב – לרוּבי חוגגים היום ארבע. " היא מלמלה תוך שהיא מסדרת את הגיליונות, עוברת ובודקת תאריכים.
"אה, קנית מתנה? " הוא שאל, כאילו כמובן מאליו.
היא הניחה את העיפרון בעצבים והסתובבה עם הכסא לכיוונו, בדיוק ברגע בו יצא עם ספל קפה חם בידו, "היא האחיינית שלך, לא יכולת לחשוב על זה לפניי? " שאלה ושילבה ידיה.
"אה.. ט-טום לא הזכיר כלום היום... בח-חזרות... " הוא נרתע קצת, הפנה את הכיסא שליד שולחן האוכל לכיוונה של לוסי והתיישב, לא נינוח לחלוטין.
"מה את כותבת שם? " הוא שאל, וניסה להציץ מעבר לכתפה אף שהמרחק ביניהם היה גדול מכדי לקרוא את מה שנכתב על הדף.
"אתה שואל כל יום מחדש, " היא הסתובבה חזרה לעמדת העבודה שלה וחזרה לכתוב, "התשובה לא תשתנה. אני לא אומרת עד שזה יהיה גמור. " היא שקעה בעבודתה, והוא – אחרי שהבין שאין עוד טעם לנסות לסחוט ממנו ולו רק טיפת מידע אחת, חזר למטבח, הניח את הספל בכיור ופתח את אחד הארונות הגבוהים. מאלה שהיא לא הצליחה להגיע אליהם בשל גובהה.
הוא שלף מתוכו מחברת, חומה וישנה, שבין דפיה הקרועים ניתן היה להבחין בעוד כאלו שלא דמו כלל לדפיה הרגילים של המחברת. הם קפצו פעם מפה.. פעם משם..
הוא התקדם בשקט, בלי רצון להפריע, ונכנס לחדר השינה, נשכב על המיטה ופתח את המחברת בדף האחרון.
גם הוא, בדיוק כמוה, שקע במהירות בכתיבתו. לעומתה, הכתיבה הייתה חלק משגרת חייו. הוא היה כותב למחייה, אך רק מתוך רצון. היא, לעומת זאת, הייתה עורכת העיתון "VOGUE" , גם כשהייתה מעדיפה להדחיק את החלק הזה בחייה.
אם היית מתבונן היטב על שניהם, באותו זמן, אותו מקום, היית רואה איך הידיים שלהם נעות בתיאום מושלם. תנועות עדינות שיוצרות אותיות עגולות ומהודרות, אצבעות ארוכות שמטקטקות בשקט על המשטח כשאוזלים הרעיונות, ואז עוברות ברפרוף על הדף בכדי לנקות את שאריות המחיקה האחרונה.
"ביל, תתכונן! צריך לצאת! " היא צעקה, רוכסת את שמלתה השחורה ומהדקת סיכה אחרונה לשיער. היא יצאה מהחדר, לבושה ונעולה, אספה את התיק ונעמדה לחכות לו.
הוא הגיע שניות אחריה, לבוש בחולצה פשוטה ומכנס שחור, שיערו הקצר נפול והפוני כמעט ומכסה את עיניו. "אני חייב לעשות משהו עם השיער הזה.. התספורת שהכרחת אותי לעשות נראית נורא! " הוא התלונן, ויצא אחריה מהדירה.
"אתה נראה נפלא. אתה צריך להודות לי על ששכנעתי אותך להוריד את הרעמה ההיא. זה לא מתאים לגיל שלך, אתה לא בן שבע-עשרה כמו פעם. " היא מחתה ונעלה את הדלת. שניהם התקדמו, יד ביד, אל המכונית הלבנה הקטנה, הוא הוציא מכיסו את צרור המפתחות שלו, התניע ויצא לדרך.
"אבא! לוסי קנתה לי ברבי חדשה! תראה, תראה – יש לה שיער שחור! " רוּבי קפצה על אביה ונופפה מול עיניו בבובה החדשה שלה. "מה אומרים? " הוא שאל והביט על אחיו בשעשוע. הוא הניח אותה על הקרקע, ורוּבי רצה לכיוונו של ביל, פרשה את ידיה לצדדים, אבל ברגע האחרון עקפה אותו וחיבקה את לוסי באהבה.
"ומה את חושבת? " צחק ביל וחטף את הילדה מידיה של בת זוגו, "שלדוד שלך לא היה חלק במתנה הזאת? " הוא דגדג אותה מכל הכיוונים, וזו רק צחקה את צחוקה המתגלגל וכמעט שהתקפלה על הרצפה. "מזל טוב, בובה. " הוא נשק ללחייה התפוחות.
"אתה תהיה אבא נהדר, " לוסי הביטה בילדה שרצה מבין זרועותיו של דודה אל זרועותיה של אמה. ביל הביט בה בעיניים נוצצות וחייך את החיוך העדין שלו. ברגע זה הוא ידע שהוא יעשה את הצעד הנכון.
"הבאת את זה? " טום שאל את אחיו אחרי ארוחת הערב המהודרת, שובה מנתה עוגות, סוכריות ושוקולדים מעוצבים לפי חיות החווה. שנה שעברה היו אלה סוגי חתולים.
"כן, זה בכיס. כמה אני חייב לך? " ביל לחש לו חזרה.
"אתה לא חייב לי כלום, אח קטן.. " טום צחקק ונעץ מרפק בצלעותיו הבולטות של אחיו. ביל פלט צעקה עמומה ומישש את הנקודה הכואבת.
"לא, לא.. זה לא לעניין... אני חייב לך משהו לפחות. אה.. , " הוא הוציא מהכיס האחורי של מכנסיו את הארנק, ומשם משך מספר לא קטן של שטרות.
"אחי, באמת שאין צורך... עזוב את זה. " מחה טום ודחה את ידו המושטת של אחיו, "אני מתכוון לזה, ביל, אני לא לוקח ממך כל כך הרבה כסף בשביל משהו כל כך שטותי. " הא הרצין כשזה לא הסכים לקבל סירוב.
"זה לא שטותי, אני צריך את זה. אתה יודע שאני צריך את זה. " ענה השני, ודחף לידיו של אחיו את הכסף וברח מהמקום.
"לא ייאמן.. מה הוא היה עושה בלעדיי. אחח , אני והקשרים שלי. " טום עמד שם, לבדו, אוחז בידו האחת סכום כסף שאי-אפשר להעלים מן העין, והנהן לעצמו בגאווה.
אני אצל אבא שלי עכשיו, ובדיוק פתחו את החנויות בקניון החדש..
מוצאי שבת, אתן יודעות - כל הדתיים יוצאים מ"מאורותיהם". אי אפשר היה לשבת לשתות קפה אפילו, שלא לומר שכבר שתיתי קפה היום. פעמיים. זה רע, רע מאוד, אבל אני מכורה. אין מה לעשות.
טוב, אין לי מושג למה אני חופרת לכם בחצות על בעיות הקופאין שלי... ><
לדבר הזה יש המשך, והוא בתהליכי כתיבה. אני מקווה שעד סוף השבוע ייתפרסם עוד קטע.
אגב, הוווווו. איזה מתח! 
מה ביל קנה דרך טום? [ניחושים, מישהי? >< חח..]
טוב, שיהיה לכן אחלה של שבוע, יקירותיי, ונתראה בהמשך.
לילה טוב לכולן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
