פרק 46 :
יום שני בבוקר. השעון המעורר צלצל אחרי שלוש שעות שינה בלבד, ואני.. בלית ברירה קמתי, ניקיתי את עיניי עם קצות אצבעותיי, השחלתי את כפות הרגליים לנעלי הבית הוורודות שמא רגליי יגעו ברצפה הקרה, ונכנסתי לשירותים – להסתגר.
"לי! תפתחי את הדלת, כבר שבע ועשרים! אני צריך להשתין ולצחצח שיניים! " בן צעק מעבר לדלת. משום מה, קשה לי להבין למה הבנים לא יכולים למצוא מילה יותר יפה במקום ה-"להשתין" גס הרוח הזה. "בן, מי חינך אותך?! עד שלא תגיד את מילת הקסם ותמצא מילה יותר.. גבוהה למה שאמרת הרגע, אתה יכול לשכוח מהשיניים ומהאסלה! " צעקתי ברוגז חזרה אל האגרופים שלא איחרו לפגוע בדלת.
צעדיו של בן נשמעו מתרחקים, ואז מתקרבים שוב אבל ברעש חזק יותר מהפעם הקודמת – כאילו הוא צימח עוד זוג רגליים. "לי, אני מבקשת שתצאי מהשירותים. את צריכה לצאת לכיוון התחנה שלך עוד רבע שעה ואת עוד לא מאורגנת! " אמא מייד עברה לצד של בן.
"אמא, עוד דקה.. אני רק צריכה.. אה, לעשות משהו ואני כבר יוצאת! " הנחתי תחבושת על התחתונים הנקיים שהוצאתי מהמגירה שלי בשירותים, שטפתי מהר ידיים ויצאתי מהחדר. כמעט ופגעתי לבן בראש עם הדלת, והייתי שמחה אף יותר אם היא הייתה שוברת לו את האף. הוא הביט בי במבט לועג ונכנס אחריי לשירותים, טורק את הדלת כסימן ל-'עכשיו אני אראה לך מה זה...' .
גיחכתי והמשכתי לסוף המסדרון, לדלת העץ הלבנה, ולחומה הגדולה שעמדה מולה. ניסיתי לברר, בעזרת השמיעה המחודדת שלי כמובן, אם אנה ערה, ומה היא עושה בשעות הבוקר אם אינה הולכת לבית הספר יותר. שמעתי קול תזוזה בתוך החדר, למרות שלטענתה הוא אקוסטי, אבל לפני שהצלחתי להבין מה קורה קול אחר הפריע, או אם לומר, הטריד אותי, "בוקר טוב בני משפחת וויליאמס! " לואי צעק ברחבי הבית. למרות שהוא עצמו אינו בן למשפחת וויליאמס, ואני ממש לא מרחמת עליו שכך נגזר עליו גורלו, לדעתי היה נורא נחמד להגיד את זה על הבוקר. לקום עם קריאה כזאת בהחלט עדיף על השעון המעורר.
למרות המתיקות, הבנתי שזהו לא בדיוק הרגע הנכון לצותת ולארוב לאנה, כשאביה ה"דואג" שועט לכיווני עם מגש ועליו טוסט עם חמאה ומיץ תפוזים.
הסתובבתי לכיוון השני בפנייה חדה ונכנסתי לחדרי לפני שמישהו, לואי בייחוד, יספיק לשים לב. נעמדתי שוב מול הארון הלבן הגדול וחיפשתי לעצמי את התלבושת של היום. הבטתי על החלק הימני של הארון, איפה שעמדו בערימה מסודרת המכנסיים והחצאיות שלי, ואז על החלק השמאלי שלו – איפה ששכבו אחת על השנייה, בבלגאן אטומי, החולצות, הגופיות וההלבשה התחתונה. הצלחתי לקלוט שתי גופיות – כחולה וירוקה – ששכבו לא מקופלות יחסית על קצה ההר, ועוד חולצה אחת – שחורה ומבריקה, עם מחשוף עמוק – שהייתה קרובה מאוד לדופן האחורית, ומסתבר שבכלל לא הייתה שלי. השאלתי אותה מרבקה לפני שנה וחצי, לכבוד אחת ממסיבות יום ההולדת של הבנים בכיתה בה ניסיתי לבלוט קצת יותר מהרגיל. חזרתי שוב להביט בערימת המכנסיים והחצאיות, כשראיתי את החצאית המשובצת הישנה שלי אי-שם מתחת לאחת הערימות. השילוב שלה ושל החולצה נראה לי טוב, ואז עלה בראשי הרעיון להתחיל בגרמניה דף חדש לגמרי – להיות מישהי אחרת.
"אוקיי, אז הרעיון הוא כזה – " התחלתי לדקלם לעצמי את התוכנית החדה לאני החדשה, למקום החדש, "השבוע הוא שבוע ניסיון. כל יום מישהי אחרת. היום.. היום את זאת! " הצבעתי על אותה תלבושת שבחנתי קודם לכן מקרוב. "יום ראשון צריך לעשות רושם, וזו בהחלט יכולה להיות התחלה טובה... " משום מה, לא לגמרי הצלחתי להתחבר למילים שיצאו לי מהפה. מה קרה לילדה הביישנית שהייתי פעם?
התעלמתי מהתחושה המוזרה והתחלתי לפשוט את הפיג'מה. הוצאתי מהארון חזייה שחורה, מאלה שהייתי משתמשת לעתים רחוקות, והתחלתי להתלבש. 'קודם החצאית, ואז נסדר את החולצה. בזמן שיישאר.. ' חשבתי לעצמי והבטתי מרוצה במראה.
"את נראית סופר! " בחנתי כל זווית בגופי, במיוחד את פלג הגוף העליון שנראה שונה במיוחד, כלוא בתוך חולצה שחורה ומכוערת.
סירקתי את שיערי בחיפזון, אספתי אותו לפקעת עגולה כדי שלא ישימו לב לתלתלים הנפוחים שלי, תופפתי עם מעט פודרה על הלחיים, מרחתי את העיניים בגווני שחור ואדום, עיפרון שחור בכדי לוודא שהצבע החום יבלוט, לקחתי תיק עם מכשיר הפלאפון ויצאתי מהחדר.
"לאן לכל הרוחות את מתכוונת ללכת בלבוש הזה?! " שמעתי את קולה הנחרד של אמי בדיוק כשהנחתי את ידי על הידית של דלת הכניסה.
"לב'צפר.. אמא, אין לי זמן להטפות מיותרות עכשיו, אני צריכה ללכת.. לפי מה שהבנתי, ההסעה יוצאת בעוד.. שלוש דקות? " מיהרתי להתחמק מתשובה לא מועילה ויצאתי מהבית. נדמה לי שעוד הספקתי לשמוע את אמא פולטת אנחה מיואשת מפיה לפני שסגרתי את הדלת, ופתחתי אותה שוב, "תזכירי לי איפה התחנה רק.. " ביקשתי במבט שואל ומבויש כשנזכרתי שוב איפה אני.
"-אותו מקום שהיינו בו אתמול, לי. חכי לי, אני גם בא. " בן הגיח שוב משום מקום, זרק את קערית הדגנים שלו לכיור, את התיק על הגב ונדחף החוצה לפניי.
"מה הסיפור של הבגדים? והאיפור.. ברר.. " הוא הדגים בעזרת תנועה שדמתה מאוד לצמרמורת כמה שהמראה החדש שלי "מוצא-חן" בעיניו.
"אני שמחה שאהבת.. " אמרתי בנימה צינית וקרירה למדי.
"חכי עד שהחבר הדורבן שלך יראה אותך לבושה ככה.. אני מדמיין את הפרצוף שלו בדיוק כש- ..איי! אייה, תעזבי אותי! " לא יכולתי להתאפק ומשכתי לו קבוצת שיער, ממש במקום שהכי מכאיב לו.
"אייה נשארה בלונדון, לא שמעת? " עזבתי בבת אחת את ראשו שהאדים, ובן נפל על משטח האספלט שהבריק באור השמש של שעות הבוקר המוקדמות.
הגענו שוב לאותה תחנה מקושקשת וכשהתיישבנו ניסיתי בכל כוחי להשכיח את ביל מהראש. 'אל תטרידי את ראשך הקטן היום בגללו, לא היום. ' המשכתי למלמל לעצמי שוב ושוב בקול רך ושקט, שרק אני שמעתי.
"למה בכלל צריך להגיע לכאן בשעה מוקדמת כל כך? גם ככה אין כאן אף אחד, חוץ מאיתנו.. " שאלתי מתוך רצון לעורר שיחה עם תוכן אמיתי, ולא רק קללות וריבים. פלטתי אנחה עמוקה וארוכה, שנתלווה אליה גל של אדי קור כסופים.
"את לא אמורה בכלל לעלות על ההסעה הזאת, " השיב בן תוך שניסה ליצור צורת טבעת מהאדים שנפלטו מפיו, "זה רק בגלל שזה היום הראשון שלך. את יודעת – לקבל תא והכול.. " הוא המשיך, "לכי למזכירות כשתגיעי לב'צפר שלך.. בטוח יהיה מי שידריך אותך משם. " הוא ענה כשלבסוף הצליח ליצור מה שדמה להר, אבל נראה שסיפק אותו להפעם.
קול צפצפה מעיק נשמע מתקרב מהפנייה שבקצה הרחוב, סובבתי את ראשי בתנועה חדה וראיתי את האוטובוס הצהוב מתקרב אלינו לאיטו. "אלוהים, מי נוהג שם, סטיבי וונדר?! " שאלתי כתגובה למהירות של אותו אוטובוס באותו הבוקר.
קצב פעימות לבי גבר עם כל מטר נוסף שירד מהמרחק ביני לבין האוטובוס הצהוב. החששות מפני התגובות של ילדי הכיתה גברו גם הן, והתחלתי להרגיש לגמרי אבודה. "בן, אולי אני אשאר בבית היום? אשחק ברידג' עם אנה.. אשתה קצת תה.. אני לא –אפצ'י!- מרגישה ממש טוב.. " החזקתי את נשימתי בפנים וניסיתי להישמע מצוננת.
"ברידג'? ועם מי?! " הוא הביט בי בשאלה, "אל תדברי שטויות, כנסי לאוטובוס ותסיימי עם זה כבר. זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע.. " הוא דחף אותי פנימה ברגע שהדלת החורקת נפתחה. התהלכתי, מדדה בצעדיי, והחלקתי על הספסל הפנוי הראשון שמצאתי. הרגשתי את רוב זוגות העיניים ננעצות ועוקבות אחרי כל צעד שאני עושה, לכן פשוט השתנקתי ואטמתי את מבטי, שמא מישהו יגלה משהו שאינו אמור לדעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
SHOCKING?
"ג'יזס, אי אפשר לחרבן פה בשקט?! " XDD [היה מישהו שאמר את זה לידנו. -.-"]
