נמאס לי להצטער כל פעם מחדש על התיזמון. אני מקווה שתבינו.
איבדתי לגמרי את הראש! הנסיעה הזאת טלטלה את כל הבית!
כל מילה שנייה שצפה קשורה לארצות-הברית, כל שיחת טלפון יוצאת היא לאיזה מלון או אתר נופש..
אי-אפשר לחיות ככה! זה מטריף!
גאד....
טוב, המ, הפרק הזה יצא כמו שהוא בזכות שתי בנות מדהימות שעזרו לי לכתוב אותו ; עמית וענבר.
תודה לכן, אני באמת הייתי אבודה לגמרי. הצלתן את הפרק והוא יצא ככה רק בזכותכן.
ובכללי, אני נורא ממליצה לקרוא את הסיפורים של ענבר, הם מדהימים ומקוריים במיוחד! אז תיכנסו.. בשבילי.. 
המשך חפירה למטה, כרגיל.
שיר לפרק - Goo Goo Dolls - Iris
משהו קרה ליוטיוב שלי. הכל נשמע בטון אחד גבוה יותר... ><
פרק 43 :
"בית קברות, שלום. " צחקתי למשמע שורת המחץ המוכרת של רבקה.
היא הייתה עונה עם המשפט הזה לכל שיחת טלפון, גם אם זו הייתה שיחת עסקים לאמא שלה, או לאמא שלי.
"אני רוצה לקנות חלקה. " אמרתי בעגמומיות.
"מה קורה לך?! " היא צחקה, "נו, באמת. תפסיקי לדבר שטויות. מה שלומך? " הוסיפה מייד לאחר מכן בנשימה אחת.
"אני לא יודעת בדיוק.. אני מתגעגעת נורא. " השבתי בעצב. 'אל תבכי, לי, ' חשבתי לעצמי, 'אל תבכי'.
"אוי, מתוקה, גם אנחנו נורא מתגעגעים! נכון טימי? תגיד לה שאתה מתגעגע.. " שמעתי את קולה מתרחק מהפומית. הנחתי שהיא מעבירה את הטלפון לטימי אבל הוא לא רוצה לדבר.
"כן, טוב, הוא מתבייש. " היא אמרה וצחקתי.
"אבל זו לא סיבה מספקת למצב הרוח שלך! " רבקה צעקה, השתדלתי להרחיק את הטלפון כמה שפחות מהאוזן כדי לשמוע את מה שאמרה אחרי כן. "הקול שלך רועד, את מוכנה להסביר לי מה קרה? " שאלה ברוגע.
"את יודעת, בקי, טון הדיבור שלך משתנה נורא מהר. את במחזור? " צחקתי.
"את מתחמקת! " היא צעקה אל הפומית, שוב, "נו, את מוכנה לדבר? זה יגיע אליי בין כה וכה, וחבל לבזבז זמן. חיים רק פעם אחת, את יודעת... " היא אמרה בטון סמכותי וגבוה.
"עזבי, רבקה.. א.. אני אדבר איתך יותר מאוחר. אני חושבת שאם זה יגיע אלייך בכל מקרה, כמו שאת אומרת, זה באמת יכול לחכות. " לחשתי כמעט ללא קול. "נחמד לשמוע את הקול שלך. תמסרי לטימי שאני מתגעגעת אליו, ומצטערת. נדבר.. " השארתי את השיחה באוויר וניתקתי עוד לפני שרבקה הספיקה להשחיל מילה.
קמתי לפתוח את הדלת בשקט והשחלתי את ראשי דרך הפתח הצר. הצצתי אל המסדרון, וברגע שראיתי שאין אף אחד קרוב, סגרתי שוב את הדלת והתיישבתי על המיטה.
התיישבתי, התיישבתי וחיכיתי לשקט.
'ביל יקר,
אני מקווה שבאמת אתה הוא זה שקורא את המכתב. טימי אמור להעביר אותו לך, ואני משתדלת לסמוך עליו בעיניים עצומות.
הוא הבין, אתה יודע. הכל. אני צריכה שתדע שהדבר האחרון שאני ארצה אי-פעם לעשות זה לפגוע בו. הוא יקר לי, הוא ורבקה, אנחנו כמו אחים.
זאת בערך הסיבה למכתב הזה...
ביל, אתה יודע בדיוק מה הרגשות שלי. ולא הייתי מוכנה לוותר עליהן בעד שום הון שבעולם, חוץ מטימוטי. אני לא אכחיש, אני מאוהבת. אבל זה חדש לי. ומאז שטימוטי נכנס לתמונה הכל לגמרי התבלבל אצלי.
אני יכולה לקיים קשר מרוחק, אני מוכנה להתמודד עם המעריצות, למרות שאני מודה שהקנאה תאכל אותי מבפנים.
אבל אני לא מוכנה לקיים קשר בידיעה שמישהו נפגע ממנו.
אני מנסה לחשוב אחרת, אני מנסה למצוא פיתרון, אבל משהו מונע ממני. כאילו הלב יודע מה יהיו התוצאות ומתכנן כמה צעדים קדימה.
אתה היית מושא להערצה בשבילי, ובשביל מיליוני בנות אחרות. הדבר שרציתי יותר מכל היה לראות אותך מולי. ואז הגיעה אותה הופעה, וההתרגשות, והידיעה שרבקה כבר פגשה אתכם. זה נתן לי תקווה. אתה מבין, אתה היית בשבילי אותו אחד שילדים קטנים רוצים לגדול ולהיות כמוהו. מודל לחיקוי. לא העליתי על דעתי את האפשרות שאני אהיה זו שביל קאוליץ יאמר לה את המילים, "אני מאוהב בך".
ואני לא יכולה לבקש יותר מזה, באמת שלא! אתה בן-אדם מקסים, מכל הבחינות, ואני בטוחה שיהיו עוד מאות ואלפים של בחורות שהיו מוכנות לתפוס את מקומי.
ואז מגיעה השאלה - "אם יש כל כך הרבה כאלו, למה דווקא אני? " כשאני יודעת שזה לא ילך, אני יודעת שאני לא אחזיק מעמד.
אני מצטערת, אבל פעם אחת, לשם שינוי, אני אעשה את מה שאני חושבת לנכון ולא אגרר.
זהו. אמרתי את מה שיש לי לומר. המונית תגיע עוד כמה רגעים ואנחנו נעלה על הטיסה לגרמניה.
תמסור לכולם בהצלחה בשמי, שמעתי שיש לכם הופעה מחר..
מקווה לראות אותך שוב יום אחד,
לי. '
ביל העביר את האצבע על הכתוב, גיחך לעצמו בשקט ונשכב לאחור.
שתי דמעות עגולות זלגו במורד לחייו, הבעתו הפכה לפתע זועמת ופניו האדימו. הוא אחז בנייר המקומט בשתי ידיו בחזקה וקרע אותו לשניים, משליך את פיסות הנייר הקרועות על הקיר.
"ביל, הכל בסדר שם? " קולו של גיאורג נשמע בלחישה מצידו השני של הקיר.
ביל לא ענה. הוא הסתובב על צידו והביט דרך החלון הקטן אל האורות החולפים. הכל היטשטש סביבו. הוא כיסה את רגליו בסמיכה בכוחות האחרונים ונרדם, בהרגשה מגעילה ובלי שום רצון להתעורר בבוקר.
הסתכלתי על שעון היד שהונח על השידה. השעה הייתה מאוחרת, כבר אחרי חצות.
הקולות במטבח שקטו, גם אלו שבקעו מהמסדרון. קמתי ללא קול מהמיטה והצצתי החוצה שוב.
האורות כולם כבויים, הבית נראה כמו בית רוחות בלילה. חציתי את המסדרון והנחתי את ידי על הידית המוזהבת של דלת העץ. הרגשתי שהיא מסרבת לזוז, היא חלודה. אם אפתח את הדלת יותר מדי מהר היא תחרוק.
הפעלתי מעט לחץ על הידית, היא זזה באיטיות רבה, עד ששמעתי את המנעול משתחרר והדלת נפתחה לכדי חריץ.
הנעתי אותי בזהירות על ציריה ונעמדתי בפתח. האוויר בחדר היה מחניק, הקירות כוסו כולם בטפטים ישנים ובלויים, הרהיטים הכהים הקנו לחדר מראה של פעם. כאילו הוא ניצב באותה צורה כבר עשרות שנים.
התקדמתי בהיסוס צעדים אחדים לכיוון החלון הסגור. לידו, מאחורי הקיר, ניצבה מיטת אפריון גדולה מעץ כהה. היא הוצעה במצעים פרחוניים נקיים, ומעל המצעים הצלחתי לזהות בחשכה זוג רגליים דקיקות, ארוכות.
'רק רגע, רגליים?! ' חשבתי בבהלה. אותם רעיונות שהעליתי במוחי אותו הבוקר לגבי לואי חזרו. פחדתי כמו שלא פחדתי מעולם. פתחתי את פי כדי לצרוח, לפני ששמעתי קול רך אומר לי, "את מעדיפה לסגור את הדלת לפני שתצרחי. החדר אקוסטי, אבל רק כשכל הפתחים באמת אטומים.. "
לא יצא ארוך כמו שחשבתי...
אבל בעיניי יצא מאוד יפה. בערך מה שרציתי לכתוב מלכתחילה.
נו, למישהי יש ניחוש מי זה בחדר? 
הממ.. לדעתי זה הפרק האחרון עד יום שבת.
יכול להיות שהמחשב לא יטוס יחד איתנו, כך שיכול להיות גם שזה הפרק האחרון עד ה-11 ליולי.
בכל מקרה, בכל הזמן הזה, אתן מוזמנות לשלוח לי מיילים [ברשימה האחרונה]. אני יכולה להיכנס לתיבת הדואר שלי מכל מקום. ^^
אשמח לקבל מכן מכתבים. זה תמיד כיף. :)
טוב, אז תיהנו לכן בשבוע האחרון [או-יה!] של השנה, ובהצלחה בשיעורים האחרונים.
נתראה? 
3> אוהבת המון!
~תומי.
~
אם יהיה משהו חשוב אני אעלה בעריכה, אז תדעדכנו מדי-פעם. 
עריכה :
טוב, בסוף מצאתי עוד משהו שחשוב לי להגיד... XD
אני מבקשת הפעם, רק הפעם, מכל מי שקרא את הסיפור להגיב לפוסט הזה. רק הפעם.
לא ייצא לי להעלות פוסט עד יולי ואני רוצה לדעת מי ומה הולך פה, ומה הדעות של כולם. [ותאמינו לי, יש המון קוראים שנכנסים בקביעות בלי להגיב. אני רואה, אני שמה לב.]
בבקשה, בבקשה תגיבו. רק הפעם.
לי זה חשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
