6/2008
אהלן! פרק 42! D:
אני במצב רוח קרבי היום!
הרגל שלי כואבת כאילו נפל עליה פסנתר [יש לי עדים!], הבטן שלי מקרקרת ואני יושבת פה עם מסכה שמנונית.
אבל אני במצב רוח קרבי לגמרי! D:
תקשיבו בנות, אני ממש מצטערת שלוקח לי שבוע להעלות פרק, באמת שאני מצטערת.
אבל זה לא תלוי בי.. יש לי מחר הצגה להעלות, יום שלישי יש לי מיצ"ב באלגברה ובכל השבוע שעבר הייתי אצל אבא שלי.
אני מקווה שתאמינו לי שאם היה לי זמן והייתה לי מוזה, הייתי יושבת וכותבת לכן את הסיפור עד סופו.
אבל בגלל שזה לא המצב, אני מניחה שתיאלצו להמתין מעט.
חוץ מזה, עוד מעט סוף השנה, אני אחזור מארצות הברית לפני שתשימו לב, והופ! יגיע סיפור חדש!
תאמינו או לא - יש למה לחכות. הסיפור הבא יהיה מקורי.. ואני אדאג שגם לזה יהיו עדים! 
המשך חפירה למטה! לא סיימתי עם מה שיש לי להגיד!
תיהנו מהפרק. הוא לא מי-יודע-מה ארוך, אבל חמוד. 
שיר לפרק -
פרק 42 :
הבנים ירדו מהבמה אחרי השיר האחרון והתודות לקהל, מותשים וחולמים על המיטות באוטובוס. הם קפצו כל אחד על מיטתו והשתדלו להתעלם מצעקותיו של דיוויד כשנכנס לחדרי השינה שלהם. "זאת הייתה ההופעה הכי עלובה של טוקיו הוטל מאז ומעולם! ... אלוהים אדירים, הבחור כמעט נרדם על הבמה! מול עשרות מצלמות ואלפי מעריצים! אתם לא נורמאליים, אסור לזה לקרות שוב ... זה מרד נגדי? עשיתי משהו לא בסדר? כי אם כן, אתם יכולים להגיד לי. אני לא מתחייב לא לצעוק, אבל אני מוכן להקשיב! ... מה לכל הרוחות עשיתי שאני צריך לצעוק על עצמי ערב שלם? " הוא ייבב כשהבין שאף אחד לא באמת מקשיב לו, נאנח ויצא מהאוטובוס בחזרה לזה של הצוות.
"הוא הלך? " טום מלמל אל הכרית. גוסטב הרים את ראשו כדי להשקיף על החלקים הרחוקים יותר באוטובוס, "כן, הוא כבר לא כאן. " אמר אחרי שווידא שדיוויד כבר לא באזור.
"אז לילה טוב.. " טום לחץ על המתג ליד ראשו וכיבה את המנורה הקטנה שמעל מיטתו. הוא התהפך על בטנו, זרק את ידיו על שולי המיטה וגלש לשינה עמוקה עד הבוקר.
גוסטב וגיאורג החליפו ביניהם כמה מלים מבעד למזרון ונרדמו גם הם אחרי כמה דקות.
ביל, לעומתם, החליט להישאר ער עוד כמה דקות, ולנצל את טיפות האדרנלין האחרונות לקריאת המכתב שטימי מסר לו אותו בוקר.
הוא הסיט את הכילות סביב מיטתו, הרים את הכרית והשעינה על הקיר, חטף את הפתק ופתח את קיפוליו – 'ביל יקר,... '
לקראת הערב, בזמן שאמא ולואי עבדו על ארוחת הערב, החלטתי לקחת את בן איתי החוצה ולטייל באזור. להכיר קצת את הסביבה. 'זו תהיה הזדמנות מצוינת לשאול אותו על החדר ההוא.. הוא בטוח ידע משהו..'
התקדמנו במורד הרחוב והתיישבנו בתחנת האוטובוס, מסתבר, שהייתה כולה צבועה ומקושקשת. בעיקר אמרות גסות על טום וביל, ושמות שבקושי הצלחתי לקרוא.
"תגיד, בן, הספקת כבר להכיר מישהו? אתה יודע.. שדובר גרמנית? " השמטתי לרגע את העובדה שאני יודעת את התשובה לכך, רק כדי לפתח שיחה.
"אה, כן. הלכתי לבית הספר כמה פעמים השבוע. יש כיתה בין-לאומית ויש את הכיתות הרגילות. את תראי כשתגיעי לשם. " בן ענה בחיוך.
"אה, ו...הספקת להכיר את השכנים? " שאלתי כבדרך אגב,
"כן! הם נורא נחמדים, יש את משפחת פון-שוורצה. גברת פון-שוורצה היא מורה, ומר פון-שוורצה הוא עורך דין. " בן ענה בהתלהבות. כנראה שהבן שלהם ידיד טוב שלו. "אמ.. ויש את משפחת ונדרפלוג, ואת משפחת קאוליץ שלך מצד שמאל. " בן הוסיף בנימה שנשמעה יותר כמו לגלוג מאשר התלהבות.
'רק רגע, ' עצרתי את כל המחשבות ופרמטתי את המוח, "איזה משפחה גרה מצד שמאל? " שאלתי שוב והטיתי את אוזני אליו, הבטתי אל השמיים.
"קאוליץ! נו, ההוא עם המטאטא ואח שלו עם החתול המת על הראש! " אמר בעצבים. 'יופי, בדיוק כמו שחשבתי. זה חוק מרפי, אני בטוחה! רק אני מסוגלת להיקלע למצבים כאלה! ' חשבתי בייאוש וטמנתי את ראשי בין כפות ידיי.
"תמסור לאמא שאני אהיה בחדר במשך הימים הקרובים. כמה חודשים-גג. אם מישהו מחפש אותי, תגידו שיצאתי לחפש מדוזות בקניה. " קמתי מהספסל והתקדמתי חזרה לכיוון הבית.
כך לפחות חשבתי שעשיתי, "לי! הבית בכיוון הזה! " בן צעק מאחוריי והצביע על הצד השני של הרחוב.
"כן, ידעתי את זה. אני פשוט.. רוצה לחשוב קצת. נתראה בבית. " צעקתי חזרה והתקדמתי במורד הרחוב, מבלי לדעת לאן רגליי מובילות אותי. רק כדי לא לצאת "מפודחת" , כביכול.
'נהדר. את פשוט מטומטמת. לא רק שגילית משהו שלא היית אמורה לדעת, גם שכחת לשאול את בן על החדר ההוא. נראה שאני אצטרך לפעול לבד הפעם.. ' משכתי בכתפיי והוצאתי את הפלאפון מכסי.
הפלאפון לא מסר מידע כלשהו, או סימן לכך שהוא עוד חי ופעיל. דחפתי אותו חזרה לכיס והחלטתי להסתובב חזרה. בדקתי שבן כבר לא בטווח הראייה הרחוק והמשכתי בדרכי.
לא בדיוק היה לי תיאבון בארוחת הערב, למרות שאמא הכינה נקניקיות דם. המומחיות שלה.
פיניתי את הכלים מהשולחן ורצתי לחדרי, טרקתי את הדלת ובלי לחשוב פעמיים התקשרתי לרבקה.
כמה שניות הספיקו ומייד שמעתי את שורת הפתיחה המוכרת, "בית קברות, שלום. "
מישהי שמה לב למפרידים החדשים? ^^
איזה חמודים! XD
אני אוהבת את בן. הוא חמוד. אם רק הייתן מכירות אותו קצת יותר לעומק...
לא, ברצינות! הוא מבוסס על בן-אדם אמיתי. אנושי, זאת אומרת. שלא מצוייר לי על דף מול המחשב.. [אגב, במציאות - לא קוראים לו בן.. ]
לגבי מה שרציתי לומר -
אמא שלי מתחילה לשקול את עניין המחשב על המטוס. יכול להיות מאוד שאני כן אוכל לקחת אותו אתי, אבל שום דבר עוד לא בטוח.
אם אנחנו כן ניקח אותו איתנו, אני אוכל להעלות לכן תמונות מהטיול! ואם יהיו סרטונים - אני מבטיחה לפתוח משתמש ביוטיוב רק בשביל זה.. ><
אני ממש רוצה לכתוב על החוויות משם. אני רוצה לערב אתכן. 
הדבר השני שרציתי לומר -
אני עובדת עכשיו על פרק 43.
הוא כבר לקראת סיום.
אני חושבת שאני אכתוב בו את המכתב ; זה שלי כתבה לביל.. ולכן אני לא לגמרי בטוחה שאני אעלה ספויילרים היום.
אם כן - אתן תדעו. 
טוב, אז.. שיהיה לכן אחלה סוף שבוע, ותאחלו לי בהצלחה עם ההצגה מחר! D:
עריכה :
יאהוו!! עברנו את ה-6,000 כניסות!
תמיד יהיו את הפלצנים האלה שיגידו שזה מעט, אבל מזה לא איכפת לי עכשיו! XD
תודה לכן בנות!
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
