ממ... מן קטע כזה.
אין לי מה להוסיף..
~
כמו כל שנה, המשפחות מתכנסות בחורשה שמאחורי הבית לכבוד טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. עד השעה שבע וחמישים כל הילדים הקטנים מתרוצצים כה וכה, המבוגרים מדסקסים ביניהם על הא ודא. רק אני יושב בצד, מנסה לשכנע את החברים ש..אין צורך. אני לא מבקש רחמים.
כל מה שבסך הכל רציתי היה לשמוע, לראות, להרגיש אותך שוב. תומך ומגן, כמו אז – בימים ההם, הרחוקים ההם.
בשבע חמישים וחמש הרב המקומי עולה על האנדרטה העשויה כולה אבן ירושלמית, מכוון את המיקרופון שיתאים לגובהו ואומר, "הקהל מתבקש לעמוד ולהיות בשקט לקראת הצפירה". אני הייתי האחרון לעמוד. גם הפעם העדפתי להימנע. אבל אין ברירה, והרי טקס הוא טקס, ויש משפחות אחרות שאבדו להן בניהן.
קול דק וגבוה הדהד בראשי, חותך את הדממה כמו בסכין ומותיר אותנו עומדים דום כחיילים על המשמר. כמו בכל שנה, כשאני מביט סביבי, אותם אנשים מזילים דמעה עליך, אותן דמעות תנין עגולות וגדולות.
החברים שלך עלו על הבמה, ההורים, נושאים ברכות ותפילות ודרישות לשלומך, מקווים שהכל רק משחק שחצה את הגבול, ואתה מיד תבין זאת ותקפוץ מאחורי הסלע הגדול, צועק, "אני כאן! לא הלכתי לשום מקום! ".
הטקסים האלה לא השתנו מאז שהלכת – אותם שירים, אותן תפילות. רק האנשים השתנו. אתה היית שמח לדעת שהרבה אנשים באו בגללך, שאתה חשוב. מאז ומעולם אהבת לעמוד במרכז העניינים ולהניח לכולם לצפות בך, מלמטה.
לבי פעם בחזקה בכל פעם שנשמעה פריטה על המיתרים של הגיטרה השחורה, והקול של הבחורה שאהבת, שרה בשבילך. הרבה הביטו בי, מחכים שאגיב, אני מניח. אבל אני הסטתי את ראשי בכל רגע נתון, בכל הזדמנות שהייתה לי. לא יכולתי לחשוף את החולשה היחידה שלי. לא יכולתי להניח להם לראות אותי פגוע וחסר כל מגן. אני צריך לשמור על תדמית חזקה, רצינית, בשבילך.
כדי שאתה לא תחשוב שאני.. חלש. מעולם לא אהבת חלשים.
אני כבר לא חלש, לא כמו פעם. התחזקתי, ושום דבר כבר לא יכול לפגוע בי. אבל למרות הכל.. התמיכה שלך חסְרה תמיד. וקשה בלעדיך.
אני מנסה לא לבכות, בשבילך. מנסה להחזיק את הדמעות כמה שיותר חזק בפנים, אבל הבטן כבר מתחילה לכאוב וקשה לי לראות מרוב המים המלוחים שנאגרים ללא סוף בעיניי. עניין של שניות, והכל יפרוץ החוצה.
כמו בכל שנה כשמסתיים הטקס, מאז השנה האחרונה בה אני זוכר שאתה גם הקראת, השתתפת, שרת. שנה לפני שהכל קרה. כמו בכל שנה, ברגע שמסתיים הטקס, הילדים הקטנים חוזרים להתרוצץ, המבוגרים חוזרים לדסקס על הא ודא, וגם מעט על הטקס, ורק אני יושב בצד, משכנע את החברים ש...אין צורך. אני לא מבקש רחמים.
אנחנו חוזרים הביתה, ואני מיד הולך לחדרך וטורק את הדלת. נשכב על המיטה ומחכה שתבוא ללטף את ראשי. תמיד ידעת מה לומר במצב שכזה, אבל עכשיו... עכשיו.. נשארתי לבד, עם הריח החריף של המדים הישנים שלך, שנידף מבגדיך בכל מקום בו היית, עם המצעים שעל מיטתך שעוד כלאו בתוכם את חום גופך.
התחפרתי עמוק מתחת לשמיכה ובכיתי, כשאף אחד לא רואה.
אני כבר לא חלש. התחזקתי ושום דבר כבר לא יכול לפגוע בי. אבל אתה... אחי היקר,
אתה עדיין חסר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
