מצטערת שלקח לי שבוע שלם..
ויומיים עם שיעורי פסנתר וירידי מדעים מפגרים.. -__-"
פרק 11 :
"ו.. ומה עם אבא? " היא היססה מעט מהתשובה.
"אני חוזר לצרפת, לעזור קצת לסבתא. רק עד שאשיג עבודה! " הוא מיהר והדגיש, שאכן יחפש עבודה.
"ולמה אני לא יכולה לגור איתך ועם סבתא? " לי הביטה באביה במבט מתחנן.
"נו, לא אמרתי? " ג'יימס לחש והניד את ראשו לשלילה, מהסיבה היחידה – הוא ציפה שביתו תקווה להישאר איתו.
"א..אני מצטערת מתוקה שלי, אבל זה לא נתון לוויכוח. " ורה קבעה.
"זה כן. אני לא רוצה לגור איתך ועם החבר שלך! אם בן רוצה לסבול, הוא מוזמן בכיף, אני ממש לא מעוניינת! " היא משכה בכתפיה ופנתה לכיוון המדרגות.
"לי... תני לזה הזדמנות. זה לא יהיה קל בהתחלה, אבל אני מבטיחה שהמצב ישתפר. את עוד תראי, לואי הוא אדם מקסים, אני בטוחה שתסדרו. " אימה של לי הביטה בה במבט אוהב. זה לא קרה לעיתים קרובות. בזמן האחרון היא הייתה עסוקה בלטפל באחיה הקטן ובלבלות את זמנה עם החבר החדש שלה, שעכשיו גם ידעה את שמו – לואי.
לי התעלמה מדברי אימה ועלתה לחדרה, טורקת אחריה את הדלת.
היא התהלכה בצעדים כבדים והשליכה את גופה על מיטתה, טומנת את ראשה בכרית ונותנת לכל הדמעות לצאת.
"זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו.... גרמניה. " היא לחשה לעצמה, מוחה מידי פעם דמעה או שתיים.
דלת החדר נפתחה באיטיות ובחריקה מצמררת.
בפתח עמדה ורה, אוחזת בכוס קפה חמה.
לי אפילו לא טרחה לשלוח מבט חטוף לכיוונה. כבר לא היה לה כוח.
"לי... תקשיבי. " ורה החלה לומר אך עצרה רגע כדי לחשוב.
"לא, אמא... דיי... הבנתי, זה לא נתון לוויכוח. אני רק רוצה לחשוב עם עצמי קצת... את יודעת, צריך לעכל.. " לי הפנתה את מבטה לאימה וחייכה חיוך צד מזויף.
"לא, את תקשיבי לי עכשיו. אנחנו עוזבים. כלומר, אני, לואי ובן עוזבים. את תישארי פה עם אבא, עד הטיסה שלכם למרסל. " ורה אמרה ופניה חתומות.
"מ..מה? אני יכולה לגור עם אבא?! " לי קפצה באושר,
"רציני? את מרשה לי? " היא המשיכה לשאול בהתלהבות.
"רציני, אני מרשה לך. אבל בתנאי שלא תעשי בעיות לממה ואת חופשת הכריסטמס והסילבסטר את תבלי בגרמניה, איתנו. " אימה ענתה בחיוך.
"וואו, תודה. אני בטוחה שאת יודעת כמה זה חשוב לי.. " לי חייכה חיוך תודה מהול בלא מעט עצב.
היא ידעה שבלונדון היא לא תוכל להישאר, ובשלב מסוים תצטרך להיפרד מטימי. ובקס, שהיחסים איתה קצת התרועעו.
אבל העובדה שתוכל לגור עם אביה שימחה אותה עד מאד.
"טוב, מתוקה.. אני אשאיר אותך לחשוב קצת עם עצמך. הלכתי להודיע לבן. " ורה חייכה ויצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת בשקט.
"עכשיו כל מה שנשאר לי זה לספר לטימי ובקס. " היא חייכה לעצמה חצי חיוך.
"ל..ספר לנו מה? " לי הביטה לכיוון הדלת בבהלה, ובהתה בבקס שעמדה בפתח.
"אוי... " היא אמרה בצער. היא לא הייתה מוכנה לרגע הזה.
"ל...ספר לכם ש.. ורה ובן עוברים לגרמניה! " פניה של לי עטו חיו רחב. היא מצאה פיתרון, זמני.
"ולמה זה משמח אותך? " בקס שאלה בחשד ונכנסה לחדר.
"כי... כי.. זה לא.. בכלל לא משמח אותי.. " לי ענתה בבלבול.
"אה.. טוב.. " בקס משכה בכתפיה והתקדמה לכיוון מיטתה של לי, מתיישבת עלייה.
"אז.. היי.. " היא חייכה ונופפה במבוכה ונופפה קלות בידיה.
"כן.. היי.. " לי גיחכה.
"טוב, תראי, אני ממש מצטערת, " בקס התחילה לייבב, "זה נפלט לי... ואני יודעת שאת ממש רגישה כשזה מגיע ל.. כל ה.. נו, את יודעת! " היא התעצבנה על עצמה.
"זה בסדר. לא הייתי צריכה לעשות מזה כזה עניין.. " לי השפילה את עיניה.
"א.. את כן! אבל לא ככה! את אמורה לשמוח גאדמאיט!! ביל פאקינג קאוליץ נישק א.ו.ת.ך! " ניצוץ של התרגשות עלה בעיניה של בקס.
"שש.. תסתמי מטומטמת!! " לי סימנה לה להירגע והתחילה לצחוק.
"אופסי... רגע, אבא שלך לא יודע על זה? " בקס שאלה אותה המומה.
"לא!! למה את חושבת שאני אספר לאבא שלי דברים כאלו?! " לי פערה את עיניה.
"לא יודעת... הוא אמור לדעת, לא? " בקס משכה בכתפיה.
"אני לא רצה לספר לאבא שלי מה עובר עליי בחיים הפרטיים ש-ל-י.. " לי הדגישה כל אות והברה במילה 'שלי'.
"הבחירה כולה שלך... " בקס משכה בכתפיה והביטה דרך החלון.
"תזכירי לי שוב למה יצאת מבית ספר? " לי שאלה במבט חושד במקצת,
"כי... רציתי להתנצל.. אבל אני תמיד יכולה לחזור! "
"לא לא! תישארי פה... אם תלכי יתחילו פה עוד שיחות נפש ואני לא במצב רוח לזה.. "
"שיחות נפש..? את מוכנה להסביר? " בקס תלתה בה מבט שואל.
"אה... כלום. את יודעת.. " לי ניסתה להתחמק.
"זה לא כלום. ספרי לי. " בקס חייכה אליה.
"טוב.. אמא שלי, היא לא בדיוק עוברת... זת'ומרת.. היא כן.. ו.. אני.. אבא... " היא הסתבכה,
"ועכשיו בבירור.. ; " בקס גיחכה,
"אהה.. גם-אני-עוזבת-את-לונדון! " לי אמרה הכי מהר שיכלה, מקווה שבקס לא הצליחה להבין.
"את מה?! " בקס צרחה, מתפללת שמה שחשבה ששמעה אינו נכון.
"א... אני עוברת חזרה לצרפת.. עם אבא שלי. אבל אני מבטיחה שאני אחזור!! מבטיחה מבטיחה!.. " לי עצמה את עיניה, מחכה לתגובה הבאה של בקס ומצפה שתהיה רצינית יותר מהקודמת.
"בבקשה תגידי לי שזו סתם מתיחה חולנית... את יודעת שאני לא אוהבת שעושים לי כאלה דברים.. " דמעות עמדו בעיניה של בקס.
"א..אני לא. אני עוזבת. אני עוד לא יודעת מתי.. אבל מתישהו בקרוב. " לי השפילה את ראשה וקברה אותו בין ידיה.
"אוי לא.. לאן? " בקס שאלה,
"למרסל.. לסבתא שלי. לא יכולתי להסכים לעבור לגור עם אמא שלי וחבר שלה.. " בכי נשמע בקולה של לי.
מצד אחד – היא שמחה לחזור לצרפת, הרי שם היא נולדה, ושם משפחתה חייה, אבל מצד שני – היא תצטרך לעזוב את שני החברים הכי קרובים שלה.
"הו.. בובה שלי.. בואי הנה.. " בקס סימנה לה עם שתי ידיה להתקרב אליה.
"א..ני ל..לא רוצ-צה לעזוב את ל-לונדון.. אני לא רו-רוצה לעזוב אתכם! " לי נשברה והתעטפה בידיה של בקס. סוג של חיבוק דב כזה, נותנת לחום גופה של בקס לעבור לגופה הקר והיבש.
"אני יודעת מתוקה... אבל כשאין ברירה, אין ברירה. אני מבטיחה שאני וטימי נבוא לבקר! לפחות פעמיים בחודש! " בקס הפרידה אותה מהחיבוק החם וחייכה אליה חיוך אוהב.
"וואי, נכון.. טימי לא יודע עדיין.. אני חייבת להתקשר אליו! " לי נרגעה מהבכי וההיסטריה והושיטה יד לקחת את הפלאפון מהשידה.
לונדון, 18.34
הרחובות ההומים במרכז העיר לא עזרו ללי ומצב רוחה. ולכן, אחרי שעתיים שבהן הסתובבה עם בקס בחנויות, מנסה להעביר את התחושה המוזרה, היא החליטה לחזור הביתה ופשוט.. לישון. לישון כמה שאפשר.
"מה דעתך.. על מסיבת פיג'מות פרטית? " היא שאלה את בקס בקול עייף ומייגע,
"מה שתרצי יקירתי! העיקר שתרגישי טוב יותר.. " בקס צחקקה.
"טוב, אז בואי נחזור... אני מתחילה להיחנק מכל הצפיפות פה.. " לי פיהקה ומשכה בידה של בקס לכיוון תחנת האוטובוס.
"וואו, זה ממש רע, מה? אם נמאס לך משופינג אז אני באמת חושבת שכדאי שנחזור... " בקס צחקה ומייד קבלה מכה הגונה בעורפה.
הבנות הגיעו לביתה של לי כמעט חצי שעה אחרי. תשושות ועייפות ממסע קניות מפרך ולא נחוץ.
הן עלו במדרגות, שלי לומר מילה להוריה, נכנסו לחדרה של לי, זרקו את השקיות ונשפכו על המיטה הגדולה.
"אני חושבת שכדאי שאכנס למקלחת.. " לי קמה באי רצון ונכנסה לשירותים הצמודים לחדרה.
"תיהני... " בקס קמה גם היא ו"התנחלה" לה על המחשב.
לי נכנסה לחדר וסגרה את הדלת אחריה.
היא הורידה את בגדיה לאט, חסרת כל כוחות, היא הסתכלה על עצמה במראה ופיזרה את שיערה, נותנת לתלתלים הזהובים לגלוש על כתפיה.
היא פתחה את המים ונתנה לזרם החם למלא את האמבטיה, מוסיפה מדי פעם קצת סבון, כדי שיהיו בועות – "זה יותר מרגיע.. " היא נהגה לומר.
היא נכנסה בזהירות, מפחדת להישרף, והתיישבה בתוך האמבטיה הרחבה.
'משהו... משהו חסר לי.. ' היא חשבה, והבעה שואלת כיסתה את פניה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
